היא בת 17 !
***
היא מחייכת ופונה אל עבר המטבח. אימה יושבת לצד השולחן, העוגה תופסת את רובו. לצד העוגה עומד בקבוק ספירט סגול, כוסות רוח.. והיא נשענת על משקוף דלת המטבח צופה באימה מעורטלת בחלקה העליון, משפשפת את הספירט על תוך הכוס הקטנה, מדליקה את צמר הגפן המגולגל על מוט הברזל בעזרת הנר שדלק והאיר את פני האם החיוורות.
היא צופה בשקט באם מניחה את הכוס עם הלהבה הכחולה בתוכה על כתפה השמאלית.
"אימא! זה לא מסוכן?? אמרת שאסור לשים כוסות רוח באזור של הלב!"
"הכתף כואבת לי כבר יומיים, מיידלה. זה דלקת. ככה הרופא אמר אתמול. דלקת בכתף. כוסות רוח יעזרו. אני נזהרת.."
נשימתה של האם כבדה, פניה חיוורות.
"אני רוצה להרגיש יותר טוב בערב. במסיבה. בשבע כולם מתחילים לבוא. עוד מעט אבא יגיע ויכנס להתקלח."
הילדה מתקרבת ומחבקת את האם מאחור, נזהרת לא לגעת בכוס הרוח המונחת על הכתף.
"את יודעת שאני אוהבת אותך הכי הרבה בעולם, מאן מיידלה?"
"כן אמא. גם אני"
"התינוקת שלי מתגייסת.." ומעיין הדמעות מתחיל לנבוע מעיניה העייפות של האם.
"ששששש.. אמא! זה בסדר. אני אהייה בבית כל סוף שבוע. זה בסדר.."
האם מתכופפת ומניחה את ראשה על ידיה. על השולחן. נשימתה כבדה עוד יותר. הבכי אינו מפסיק.
רעש מכיוון הדלת, ואבא נכנס.
הוא מעיף מבט אחד באם ותיקו נופל על הריצפה. במהירות הוא מגיע, לוחץ לצד כוס הרוח ומנתק אותה מהעור. הכתף כולה כחולה.
נשימות האם שורקות.
"ילדה - רוצי מהר לאילנה ותגידי לה להגיע עם האוטו על יד השער! מהר!"
הילדה מרימה מבט מבלבל אל האב. "מהר!! צריך לקחת את אמא לבית חולים!"
היא טסה החוצה, מדלגת על המדרגות, רצה אל הבית השכן.
***
עכשיו היא לבד. לבד בבית.
העוגה על השולחן. כולם כבר יודעים שלא להגיע. הילדה יושבת על מיטת הוריה ומביטה בעצמה במראת השידה. הדמעות מתחילות לזרום. מידי פעם שולחת מבט אל הטלפון.. מחכה.. מחכה..
היא עוצמת עיניים.. מנסה לדמיין. אימה שוכבת חיוורת על מיטת בית החולים. כל המכשירים ההם מחוברים אליה. אבא עומד על ידה, מחזיק בידה, לוחש לה מילים של אהבה והרגעה..
כמה פעמים ראתה את המראה מאז היתה קטנה - כבר לא זוכרת. כמה התקפי לב כבר עברה האם - כבר לא זוכרת.. וכמו שעון שווייצרי, תמיד קרה שהיה משהו ביום הולדתה.
אולי היתה צריכה לצפות לזה. כל פעם זה מתקלקל לה!
והיא בת 17 היום!
מאז היא זוכרת את עצמה אימה היתה חולת לב. היא "סחבה" את מחלת הלב עוד מתקופת השואה..
***
עצב פתאומי, עמוק, מכאיב הציף אותה. כאב בלתי יאמן פשט בליבה. כל כך כואב, כל כך פתאומי ועוצמתי שנשימתה נעצרה! משהו קרה! משהו קרה!!!
קמה ממקומה, בקושי מצליחה לעמוד על רגליה, פוסעת אל חדרה. נכנסה למיטה מכסה את ראשה בשמיכה.
לא יודעת כמה זמן שכבה כך.. שמעה מרחוק טריקת דלת הרכב. שמעה צעדי ריצה. שמעה את הפסיעות במעלה המדרגות.. שמעה את הדלת נפתחת ו.. שמעה את יפחותיו של אבא.
הוא ניסגר בחדרו.
הילדה קילפה מעליה את השמיכה, פוחדת לקום.. פוחדת לצאת מהחדר.. פוחדת מהחדשות.. פוחדת מהאמת שידעה כבר..
אילצה עצמה לקום. פוסעת מחדרה היישר אל ידיה המחבקות של אילנה הבוכה.
"אמא מתה.."
***
הכל היה מטושטש לאחר מכן. פתאום מה שהיה חשוב זה.. החורים בתנוכי האוזניים שאמא הבטיחה. היא הבטיחה! איך היא יכולה למות בלי לקיים הבטחה???
פסעה בטשטוש אל המטבח, לוקחת את הכוס עם הספירט הסגול, את צמר הגפן. מוחה היה נעול על דבר אחד.
היא בת 17 והיא רוצה חורים באוזניים.
דמעה אחת לא ירדה מעיניה.
היא הלכה לחדרה, נועלת את הדלת מאחוריה. נעמדה מול מראת השידה שלה. מהמגירה שלפה חוט ומחט. השחילה חוט במחט. הספיגה ספירט בצמר גפן. חיטאה את המחט. הרימה מבט קפוא אל המראה, ביד אחת מושכת את תנוך האוזן למטה - ביד השניה נועצת את המחט פנימה. לאט. משחילה את החוט אל החור הנוצר באוזן.
הדם נספג בחוט
הכאב נספג בלב
משחררת את המחט מהחוט וקושרת את הקצוות המדללים מתנוכי האוזניים לכדי טבעת.
ושוב משחילה חוט במחט. מתעלמת מזרזיף הדם הגולש מאוזנה אל צווארה. מושכת את תנוך האוזן השניה, ודוקרת דרכה לאט..
היא בת 17.
אמא מתה.
עוד שבועיים היא מתגייסת.
יש עוגה במטבח.
עכשיו יש חורים באוזניים.
וזהו.
