אירוח מלכותי חיים שוקרון
הרכב הקטן ששכרנו, גמא את שישים הקילומטר בין העיר מקנס לאיפרן, בשעה. בשעת בוקר מוקדמת זו, לא הייתה כמעט תנועה, בכביש המתפתל בין ההרים.
יצאנו מוקדם, כדי להספיק לחזור לעיר פז , עד שעות הערב. כשירדנו לחדר האוכל, במלון הקטן, מצאנו עצמנו מול שולחנות ריקים.
"ארוחת הבוקר תוגש רק בעוד שעה" אמר המלצר. ויתרנו על הארוחה. במרוקו, החיים מתחילים בשעה תשע בבוקר. לכן זכינו למבט משתאה, מצד פקיד הקבלה המנומנם, כשניתבקש לסכם את חשבון השהות במלון.
"לאן פניכם?"
"לאיפרן"
"הו, יפה מאוד שם עכשיו. תתלבשו חם, מאוד קר שם בתקופה זו" יעץ. "למזלכם זו לא עונת התיירות ולכן שקט ורגוע באיפרן"
הוא לא יכול היה לנחש את המשכו של היום וההרפתקה המצפה לנו. הוא בירך אותנו בדרך צלחה, בערבית מוגריבית, ואנו ענינו בערבית מרוקאית , ששמענו בבית הוריינו. את החסר השלמנו בצרפתית ובספרדית. עם שלוש השפות האלה אפשר להסתדר מצויין במרוקו.
הטיול למרוקו, היווה טיול שורשים. החלטנו לבצעו בעצמנו ולא בקבוצה מאורגנת.
הנוף השתנה, בחדות, כשניכנסנו להרים. הצבע הצהוב של המדבר, היתחלף בירוק של יערות. קשה להאמין שזו ארץ מדברית. יערות עצי מחט וברוש, סגרו על הכביש משני צידיו. מידי פעם, בעיקולים, ניתגלו ריכסי הרים מושלגים. ככל שקרבנו לעיר, נצצו בשמש, תלוליות השלג שהלכו וגבהו עם עליית הגובה.
בסביבות השעה שמונה, התגלו בתיה הראשונים של העיר. שונים מאוד מבכל עיר אחרת במרוקו. התחושה היא, של עיר, שהובאה לכאן ממורדות האלפים השויצרים. בתים מחודדי גגות ומרפסות מעוטרות באדניות פורחות, ממש כמו בחבל טירול שבשוויץ.
העיר הייתה עדיין שקועה בתרדמה. החנויות סגורות ותושבים מועטים, ניראו ברחובות. ניסינו למצוא , תוך כדי נסיעה, בית קפה. כדי לשתות קפה של בוקר. הכל היה סגור, כבבוקר שבת בארצנו. לא נותר אלא להמשיך בנסיעה עד לפתיחת העסקים.
ההרים המושלגים, יורדים בשיפוע תלול לעיר. מימין , יכולנו להבחין ברכבלים ומסלולי סקי. שדרה רחבה ויפה, התפתלה בין ההרים. הבתים נותרו מאחורנו. ניכר היה שהושקעה עבודה רבה בטיפוח הנוי. השדרה, התפתלה בסיבובים רחבים, בינות לעצים. פנסי תאורה יפים, שעדיין דלקו, קישטו את השדרה.
לפתע, כאילו משום מקום, ניתר מבין העצים איש. הוא היה עטוף במעיל רוח כבד וחמוש בנשק המכוון לעברנו.
ברגע הראשון ניבהלנו.המחשבות התרוצצו.. "מה קרה?" "האם עשינו משהו?" אוי ואבוי, אנו לבד במדינה מוסלמית! אין איש יודע היכן אנו ולאן נסענו. הדרכון הישראלי, לא היה הרצוי בשעה זו. בכל אופן, מיד נידברנו שאין אנו מבינים את השפה ואנו תיירים שטעו.
עצרנו את הרכב. האיש המאיים התקרב. הנשק, ממשיך להיות מכוון לעברנו. פתחתי את החלון. מנסה לא לבצע תנועות מיותרות. האיש התקרב. הוא ניראה כחייל, הלבוש במעיל "שינל" ,שפעם שימש גם בצה"ל. הוא החל מדבר בשפתו במהירות גדולה. כל שהצלחנו להבין הוא, שניכנסנו למקום האסור בכניסה. היתחלנו למלמל מילים בשלל שפות, כדי שיבין שאנו תיירים שטעו בדרך. הוא המשיך לכוון את נישקו, ובתוך כך, סימן לנו להתקדם עם הרכב.
לאחר נסיעה איטית, כשהנשק מכוון אלינו,התגלה מעבר לעיקול , מחנה צבאי. הפחד כבר החל משתלט. הבנו שאנו בצרה. הפחד, הגדיל את ממדי הצרה, לאסון.
שומר השער, ניגש לקרוא לבעל סמכות. מתוך אחד מהמבנים, יצא קצין צבא, בעל שפם גדול, שהחל מדבר במהירות במוגריבית. הוא פנה לחייל והחל לצעוק עליו ולאיים שיכניסו לכלא. מתוך דיבריהם, הבנו, שהטעות הייתה שלהם. הם היו אמורים למנוע את כניסתנו למקום.ניסינו , בשפה עילגת , להבין היכן אנחנו.
"הדה ביית סעידנה" "זה בית אדוננו, מלכנו"
ביטחוננו העצמי, חזר אלינו. איתו חזרה, החוצפה הישראלית, הטובה. מיד ביקשנו, בצרפתית, לראות את הארמון. הבקשה, הפתיעה אותם לחלוטין. החוצפה עבדה.
כדי להיפטר מאיתנו, במהירות, הם כיוונו אותנו למדרגות בצד החומה. משם יכולנו להשקיף ולראות את הארמון.
וילה נהדרת, מוקפת דשאים ועצי נוי גזומים בצורות מרהיבות, ניתגלתה לעינינו. ברכות נוי, פסלים יפים ופינות ישיבה בכל מקום. ניזכרנו, כי בארמון זה, החלו המיפגשים הראשונים שהובילו להסכם השלום. הכל היה ממש מושלם. כמעט.
עדיין לא שתינו קפה של בוקר. החלטו לבקש, מה כבר יכול להיות?. בתוך כמה דקות, הגיש לנו חייל, כוסות תה מתוק ועוגיות. כיד המלך.
בעל השפם, החל לרטון. 'יאללה, יאללה' זרז אותנו. כשנסענו בחזרה, ראינו את ביתני השמירה והשומרים, שהיו אמורים , למנוע את כניסתנו. בשעת בוקר מוקדמת וקרה זו, הם "חרפו" ובזכותם, זכינו לארוח מלכותי.
