התמונה

לא אשכח את הרגע שפתחה את הדלת מבלי לדפוק וקראה בהתלהבות מעוררת קינאה, אני פה.

הייתי באותו ערב במרפסת קורא ספר חדש של א.ב. יהושוע שקניתי בבוקר בסטימצקי.

הקריאה שלה כאילו העבירה אותי באחת לזמנים אחרים שלא ממש רציתי לזכור.

אני כאן, השבתי לה, את יכולה להיכנס. הדבר האחרון שרציתי באותה שעה ,זה לקום ממקומי.

לא עברו כמה שניות והיא ניצבה לפני בכל הדרה. הפתעה חשבתי לעצמי, הפתעה.

היא הורידה לפחות עשרה קילוגרמים מאז שראיתיה לאחרונה., ולבשה שמלה עטורת פרחים צבעונית. מעולם לא ראיתיה עם שמלה. תמיד הייתה מגיעה לפגישות שלנו עם מכנסים שלוש רבעי וחולצות רחבות שאף פעם לא החמיאו לה. הבחנתי מיד בחיות מיוחדת שהביאה עימה , כזאת שלא הכרתי אצלה מלפנים.

כבר יותר משנה שנפרדנו. בתחילה היה לי קשה מעצם ההרגל , אך יותר מאוחר הרגשתי שעשינו צעד נכון בפרידה הזאת כי עם הזמן הפכנו נטל אחד על השני.

לא תיתן לי חיבוק, חייכה אלי אחד מאותם חיוכים שבגללם נפלתי ברשתה בימים עברו.

בואי שבי ,התחמקתי ודחפתי לעברה כיסא שהיה בסמוך לי,עדין לא היה לי חשק לקום מהכסא נוח שהייתי שרוע עליו, ויותר מכך ניעור בי אותו כעס ישן כלפיה כשהייתה בוחרת להטריד אותי דווקא בזמן שרציתי להיות לבדי.

אז מה קרה שנזכרת בי? חשבתי שוויתרנו כבר.

וויתרנו, וויתרנו, אמרה בסבלנות מעצבנת, אני רק רציתי להחזיר לך משהו ששכחת אצלי. בהתחלה רציתי להחזיק אותו כזיכרון ממך אבל עכשיו פתאום חשבתי שאולי אתה זקוק לזה ולי כבר אין סנטימנטים אליך. הגיע הזמן שלי להיפרד ממך סופית.

לרגע חשתי פגיעה. סופית, למה סופית, אף על פי שמבחינתי כבר נפרדתי ממנה סופית ,לא חשבתי על זה שבעצם גם לי אין כבר סנטימנטים אליה ושסוף סוף אנו נמצאים באותו מקום.

מה הדבר שהבאת לי? זרקתי לעברה,  לא  יכולתי לחשוב על שום דבר שנשאר אצלה ובטוח לא משהו שחסר לי.

שוב חייכה את החיוך ההוא, נראתה נהדר ופתאום הייתי חייב לומר לה זאת.

את יודעת, אמרתי לה, את ניראת מצוין. אולי הייתה זאת שטות מצידי לקדם את הפרידה שלנו, הוספתי בלי מחשבה לאן זה יכול להוביל,  לא שזה היה הבסיס לפרידה, אך הייתי שמח אם הייתה לי לפחות פעם בחיים אישה עם הופעה כמו שיש לך עכשיו. לא האמנתי שמילים כלו יוצאות מפי,

היא הסתכלה עלי כשעיינה פקוחות לרווחה.

אני לא מאמינה שאתה אומר את זה. אף פעם לא הערת ולו מילה על ההופעה שלי בעבר.

אתה יודע, אז ,לפני שנה, הייתי עושה הכול כדי שנוכל להמשיך יחד, אם רק היית אומר שמשהו כמו ההופעה שלי יכול לעזור הייתי עושה כל מאמץ לשפרה, אבל עכשיו אני שמחה שאין לנו יותר קשר,אפילו ,מאושרת

מקווה שאתה מבין שלא היית האדם הכי נוח אז ואני מניחה שלא השתנת במיוחד.

אני מתאר לעצמי שלא, אמרתי, תמה לאן לוקחת אותנו השיחה הסתמית הזאת. אז מה הבאת לי? מה שחכתי אצלך?

היא פתחה את התיק שלה ושלתה ממנו מעטפה לבנה.

לקחתי מידיה את המעטפה וללא היסוס פתחתי אותה. הייתה שם תמונה שלה כשהיא עומדת ליד עץ זית עתיק נשענת עליו ומחייכת.

זאת תמונה שצילמתי אותך בריחנייה, ליד המעיין, באותו סוף שבוע שיצאנו לגליל.

נכון, אמרה, בדיוק כך, אתה אמרת שזה היה החלום שלך לצלם את האישה האהובה עליך במקום שהכי מדבר אליך, זוכר? לשנינו היה מצב רוח טוב באותו יום ואתה הרבית לחבק אותי ולצחוק, הרגשתי באותו סוף שבוע אהובה במיוחד. אם יש דבר שהייתי משחזרת מהיחסים שלנו זה את אותו סוף שבוע בגליל.

מצחיק אמרתי, זה כמעט הזיכרון היחיד שנשאר אצלי חי מאותם ימים.

זהו שלי לא, אמרה.

אני דווקא זוכרת את ההתרגזויות שלך שכמעט ולא פסקו. אף פעם לא היית מרוצה, כל מילה שלי הייתה מעצבנת אותך,

שמחה שנגמר, אבל רוצה שהזיכרון ההוא מריחנייה יישאר בשבילי, כמו שנשאר בשבילך,  ולא ההשפלות של ההתרגזויות שלך.

מצטער אמרתי,איך אני יכול לעזור לך?

אתה לא ממש יכול. וגם לא צריך, יש לי מישהו אחר שעוזר לי לשכוח. כשראה את התמונה הזאת אמר שלא ראה אותי מאושרת כמו בתמונה מאז שהכרנו. אני לא רוצה שתהיה לו אפשרות להשוות, מה שיש לי איתו זה ייחודי כמו מה שהיה לי איתך. התמונה הזאת שייכת לך, אתה אמרת שתשמור אותה אצלך ואז שכחת ממנה והיא נשארה אצלי.

אז  עכשיו אני מחזירה לך אותה.

הייתי המום, חשבתי שאני אהיה האחרון אצלה. שבחיים לא תשיג מישהו נוסף שיאהב אותה.

לא בטוח מהיכן באה המחשבה הזאת, היא כנראה תולדה של אגו נפוח או רצון לנקמה שתמיד מלווה אותי.

אני לא זקוק לתמונה הזאת, אמרתי בלשון בוטה משהו, היה לי רצון לפגוע בה.

את יכולה לזרוק אותה או לעשות בה מה שמתחשק לך.

ובכלל, מה את חושבת, את יכולה לצלצל אלי ככה פתאום באמצע החיים ולהגיד לי שאת באה?

מי ביקש ממך? ועוד לומר לי שאת מחזירה לי משהו שאף פעם לא היה שלי,שבטוח אני לא זקוק לו,

אני רק חשבתי... ניסתה להתחיל משפט ולא סיימה כי נכנסתי שוב עם מילותיי שלי,

עשי לי טובה ואל תחשבי יותר מידי, היצירתיות שלך רק מכבידה עלי,

שוב חייכה לעומתי. אבל הפעם רק שאריות עלובות של אותו חיוך איתו נכנסה בסערה.

חבל שניסיתי לעצור אותך אז, אמרה בקרירות של נפגעת, הייתי צריכה לעזור לך להתנפנף ולא לעצור בעדך.

ואתה אכן צודק התמונה הזאת שייכת לי והיא ממש לא שלך. רק שזוכרת שאמרת.... סליחה שהפרעתי.

היא הביטה עלי במבט מלא רחמים, כאילו שהייתי איזה  חולה סופני או אחוז דיבוק

לא רציתי לגרש אותה והיא לא עשתה צעד שיעיד שהיא מתכוונת לעזוב.

לא היה לנו יותר על מה לדבר.

ניראה שכל התייחסות שלה תביא למילים בוטות מצידי, מה היא צריכה את זה.

ובכל אופן לא זזה. המשיכה לשבת מולי על הכסא ולבהות בשמים המאפירים והולכים.

לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. מצאתי עצמי בוהה לאותו אפור ממתין שתלך ותשחרר אותי.

התמונה הייתה בידה , פתאום התחשק לי להעיף בה מבט נוסף.

אפשר? שאלתי בהתכוונות לתמונה.

היא הושיטה לי את התמונה בלי רצון.

הסתכלתי בה שנית. משהו בה ריתק אותי, כאילו שראיתי אותה לראשונה,היה בה ובעץ הזית העתיק משהו שהשלים אחד את השני. ערבוב של הישן והרציני שבו עם המאושר והצעיר שבה.התמונה חיברה אותי אל געגוע עמוק שקיים בתוכי שלא הייתי מודע לו. זאת לא היא ולא העץ, זה העירבוב בינהם ,אלו החיים שחסרים לי, מוזר שמאז שנפרדנו ראיתי אותו, את העץ הזקן, פעמיים יותר מאשר אותה. איזה איש מוזר אני.

את יודעת, לחשתי, אני מתחרט, אקח ממך את התמונה אם עדין בא לך להשאיר אותה אצלי.

ידעתי שתהיה זקוק לה אמרה כשהחיוך חוזר  בהדרגה לפניה,

כן, קח אותה היא בעצם תמיד הייתה שלך, התמונה, לא מה שמצולם בה .לא העץ ולא האישה. התמונה.

עכשיו משום מה לא היה איכפת לי שתישאר , אפילו רציתי, כמעט שהצעתי לה משהו לשתות,

אך תמר  הקדימה אותי ,קמה ממקומה זרקה לעברי להתראות, ויצאה מביתי מבלי להחזיר מבט אחד אחורה,

וכל זאת מבלי שקמתי ולו לרגע מאותו כיסא  נוח בו מצאה אותי בהיכנסה.