פסק זמן.

ויש את הרגע לפעמים, שאתה מאבד את עצמך לרגע וכאילו מפספס כמה שניות או שאתה מקדים לעצמך כמה שניות, אתה לא בטוח בדיוק במה שקורה לך,הכל מתחיל להיות מבולגן ולחוץ, ואנשים רצים וקופאים ברחוב ואתה מסתכל על כולם בעיניים עצומות ומדמיין לעצמך שהם לעצמם עושים את הצרות האלה ואתה בטוח בזה שהם סתם משקרים לך ומשקרים אחד לשני ושבעצם הכדור הלבן הזה בשמיים הוא השמש, והשמש מסמלת את התקווה שנמצאת בכולנו ואתה מתחיל להיות אופטימי וסוג של שלווה לחוצה תוקפת לך את כל הפנימיות שרק סיימה להיווצר לא מזמן ואז מגיעה איזושהי מערבולת שמכניסה אותך לתוכה, ואתה זוכר אך מכריחים אותך לשכוח את כל מי שהיית וכל מה שרצית להיות בעולם הזה ורק כשאתה מגיע לעולם הבא אתה מבין שלעולם לא תחזור להיות שונה מכל אחד שיש לו כנפיים.

 אז שכבתי שמה ברגע הזה המצמרר הזה במיטה שלי, בהתקף של חרדה, לא בטוח מה היה ומה קרה לי באותם הרגעים, הסתכלתי בשעון וכבר 1:40 וזה מוזר, כי אני זוכר שלפני רגע השעה עשר בלילה קיבלה את פניי, אני לא יודע מה קרה בשלוש שעות וארבעים האלה שלא הייתי מפוקס, אני כמעט בטוח שנרדמתי אך גם בטוח שאני לא, זה חייב להיות משהו! חייב, לא סתם יש בי תחושת אשם שמעורבבת עם תחושה של קנאה ושל רומנטיות ותשוקה שאי אפשר לרסנה.

סוף כל סוף קצת שקט! כולם הלכו לישון, המיטה ישַנה מאד אבל המצעים הכחולים חדשים, שמתי אותם בעצמי מקדום לפני המקלחת, היה לי יום קשה בעבודה, הממונה עלי ששמו יצחק ליבשטיק לא הפסיק לבחון אותי ולתת לי משימות בלתי אפשריות שהיו מכשילות אותי בלי שום קשר, אבל שטויות אני יודע שהוא סתם מקנא כי זיינתי לא מזמן את האקסית שלו בתוך חדר הצילום הקטן שבמסדרון החברה, מה לעשות הבחורה לא הייתה מסופקת שבעה חודשים ועכשיו צריך להיות זה שמביא בה קצת חמלה. אז התפרסתי על המיטה והכנסתי את גופי מתחת הפוך ושקעתי לתוך טלוויזיית הפלזמה שהייתה תקועה לי על הקיר, ואז זה קרה, רעידה קלה, האור נכבה, נדלק הטלוויזיה החליפה ערוצים משלה וכוס המים שהייתה על השידה התנפצה, התקף של חרדה ופחד תקף את גופי והצמרמורת ניסרה את נפשי, מתוך הטלוויזיה הגיח אור לבן ובוהק ואז נעמד במקום, האור לבש צורה של אדם עם כנפיים ואמר לי "ירון, הגיע הזמן לעשות סיבוב בשמים" אני בלי שום מחשבה הבנתי למה הוא מתכוון, נעמדתי על המיטה, הרמתי ידיים כנפיי יצאו מגבי ואז נפתח חור בתקרת החדר ושנינו עליו והתעופפנו. הכל היה כחול, אפילו השמש. זה היה מרגש, אפילו מבלי לשאול את המלאך שעף לידי מי הוא ידעתי ששמו רפאל, והרגשתי שהוא מביא לי ביטחון אמיתי "בוא אחריי" הוא אמר ואני עשיתי כרצונו, הוא עף לתוך השמש הכחולה וסימן לי שאני יהיה מוכן לכל דבר מוזר שהולך לקרות. ואז כשנכנסו אליה זה קרה, ממלכה שלמה של רצונות ושל תשוקות מילאה את כל חלל השמש, הרצונות היו אלפיים ואילו התשוקות פחות, רפאל נחת ארצה ואני אחריו, היינו באזור התשוקות שהאכילו אותי בתשוקות של קנאה ושל שחרור חושים מהסוג האחר של הסקאלה, רפאל הביט בי כאילו הוא מביט בפגר והנהן עם ראשו ש"לא, הוא לא השתנה באמת מאז" אז באתי אליו ושאלתי אותו כמה זמן אני אהיה כלוא בתוך גוף האדם הזה שיישן לו חיי נצח, אני עם עונשו של אלוהים כבר גמרתי, אני רוצה וחייב כבר לחזור הביתה, יש לי מעשים שמחכים שאבצע אותם ויש לי רצונות שמחכות כבר בקוצר רוח שאפריח אותן "יש לך עוד זמן" הוא אמר לי וחייך "רציתי רק להזכיר לך קצת שהמקום עוד קיים, והמשפט שלך עם אלוהים עדיין לא נגמר, תיעזר בסבלנות הדרושה לקח ותחכה באופטימיות למה שבך נשכח" הוא ליטף לי את השער ואמר לי עוד "היית החבר הכי טוב שלי, ואני אעזור לך בכל רק אל תאבד תקווה! בבקשה זה שווה את זה שתמשיך לשרוד הממלכה פה השתנתה חוץ מאלוהים, אנחנו עובדים פה על אנשים חדשים, גלגולים מעניינים, אפילו את המשיח שעליו כולם מדברים אנחנו מעדכנים. רק תחכה קצת ירון, תהיה אופטימי! הכל אצלך רק חלום! רק בראש!" ואז כשהוא סיים ללטף את שערי עצמתי את עיניי ופקחתי אותם מבלי לזכור כלום.

ואני בטוח! בטוח שהייתי לפני רגע במקום אחר, מקום יותר אופטימי שבו יודעים לתת לי תחזית אמיתית למה שקורה שמה מעל העננים הרי מזה כל הנוצות שפזורות לי בכל חדרי, ומה זו ההילה הזאת שמחייכת אליי חיוך אופטימי ושלוו ואומרת לי שמילה שלי זאת כמו מילה שלה והרעב הוא רק בבטן, בראש כבר הכל שבע.