רחש הגלים המתנפצים מתחת לרגלי היה המנגנון הראשון שהחל לפעול, קורא לי בזעמו חזרה לים.
ישבתי בשקט על שפת הרציף הגבוהה בנמל תל אביב הישן, רגלי כבר היו באוויר וגופי רכן קדימה יותר ויותר עם כל גל שעבר. ועל אף שהייתי לבד, יכולתי להרגיש איך היא נעמדת מאחורי, מעבירה את ידה על גבי בשתיקה וכל גופי מצטמרר תוך שהיא הופכת לרוח השורקת באוזניי "את החלק הקשה כבר עברתה... עכשיו נשאר רק לקפוץ!".
היא צדקה במובן מסוים, ידעתי שאם אבוא הנה הים כבר יפעיל את קסמיו ויקרא לי עד שאבוא, ידעתי שרחש הגלים יתחיל ראשון, ושהרוח תלחש באוזני ותיגע קלות בגבי, הייתי מודע למשיכה שלי אל האופק השחור של הים והשמיים בנקודה בה הם נטולי כוכבים. ידעתי שאם אבוא לבד לא אוכל להתנגד עוד, ושברגע שאעבור את המעקה כבר לא אחזור על עקבותיי. ידעתי את כל אלה בדיוק כמו שהיא ידעה, ובדיוק כמוה באתי הנה בכל זאת, והיא כמובן שלא אחרה לבוא.
הרגשתי איך היא מתיישבת לידי ותולה את רגליה באוויר, מנדנדת אותן הנה והנה וצחוקה מתגלגל עם כל גל שנשבר תחתינו. היא נגעה קלות בגבי ומשם גלשה ואחזה בידי, "אין ממה לפחד" היא אמרה "זה כישוף שאתה חייב להיכנע לו עם ברצונך להרגיש שלם שוב". היא הרפתה את אחיזתה בי והחלה צועדת לעבר האופק, הרחק מעבר לקו הרציף, "אני אחקה לך שם... כל מה שאתה צריך זה לקפוץ, אחר כך הכול יהיה פשוט יותר".
הרגשתי איך כל האור כובה מסביבי וכל הרעשים נעלמים, מה שנישאר עכשיו היה שם תמיד אך רק עכשיו הוא היא שם לבדו ובו הייתי מרוכז, היה זה קול עמוק וחודר שהיה קבור בתוכי, תמיד שמעתי אותו והוא תמיד אמר רק דבר אחד "לעמוד... לשאוף... ולשחרר!", הייתה זו הפעם הראשונה בה לא אמר מילה, הוא עדיין היה שם, חזק וברור, אך במקום לדקלם את מילותיו האין סופיות בפזמון ממושך, הוא ספר מהסוף להתחלה, אינני יודע מאיזה מספר התחיל, אך עכשיו כבר הגיע לחמש, "ארבע!.. שלוש!.." כל גופי נידרך, ידעתי למה הוא סופר, הוא סופר בשבילה, כשהוא מגיע לאחת, אני קופץ! "שתיים!.. א" קולו נקטע בפתאומיות. כל ההמולה התחדשה מסביבי, האורות הרעשים, תחושת הרוח הקרה, והאנשים, פתאום הייתי מוקף באנשים! "הינה הוא מתעורר" אמרה אישה גבוהה בסינר ושפכה על פני כוס מים קרים "הייתה מעולף חמודי, ממש הדאגתה אותנו ככה שהתעלפת על קצה הרציף, אתה יכולתה ליפול חמודי..." הייתי מבולבל לגמרי, כבר לא הייתי על שפת הרציף, הם כנראה העבירו אותי חזרה כאשר הבינו שמשהוא לא בסדר, אך מהיכן הגיעו. כאשר הגעתי לרציף לא היה שם אף לא דייג אחד, כל האנשים התקבצו בבתי הקפה שממול, שם לא יכלו לראות אותי.
בעוד האישה המוזרה ממלמלת מאחורי על כמה שזה מסוכן לעבור את המעקה, החלתי ללכת בחזרה לרציף, לא היה טעם לנסות ולעצור אותי עכשיו, הים כבר שלט בי בכישופו הקודר ואני ידעתי שהיא מחקה לי בקצה השני של האופק.
הקפיצה הייתה החלק האחרון בתוכנית, נזכרתי ביום ההוא בו ישבנו יחד על שפת הרציף והבטנו למטה. היא תמיד סיפרה לי על כך שלים יש השפעה משונה עליה ושכל פעם שהיא עומדת קרוב למים היא מרגישה בצורך לקפוץ, היא אף הייתה מוסיפה בצחוק כי יום אחד היא עוד עלולה לשמוע בקולו ולקפוץ לעבר האופק ואחר כך לא לחזור לעולם, פשוט לקפוץ ולשחות עד שלא תוכל להמשיך. באותו היום היא באמת קפצה. היא לא שחתה לעבר האופק, ראשה נחבט בסלעים שלמטה וגופה התנפץ תחת רגלי, יחד עם הגלים.
מאותו הרגע הבנתי את התחושה עליה דברה כל הזמן. הים לקח אותה והחל קורא לי לבוא עליו, לבוא אחריה. חודשים רבים אחר כך, כאשר הגעתי לים, ולא משנה לאיזה חוף או נמל, תמיד הרגשתי איך היא נעמדת מאחורי, מלטפת את גבי ולוחשת באוזני, "זה לא נורא, לא הייתי רוצה למות אחרת, אני הגעתי לאופק, גם עם לא בשחייה. זה באמת שלא נורא כל כך. כל מה שצריך זה לקפוץ".
היא שוב הופיעה לידי כאשר התיישבתי עם רגלי באוויר, "עברה שנה מאז שישבנו פה ביחד" היא לחשה לי ואחזה בידי "תמיד רציתי שנקפוץ ביחד" הרשתי איך היא רוכנת קדימה בדיוק כמו אז, "בשלוש!" היא חיזקה את אחיזתה בידי ואני התחלתי לספור... אחת... הקול העמוק התחזק בעוד שהוא אומר " לעמוד!.." ואני מציית לו כילד קטן. שתיים... " לשאוף!.." שלוש! שחררתי את כל אחיזותיי ברציף וקפצתי למטה יחד איתה.
האשליה התמוגגה מסביבי כאשר הבנתי שאינני מת. הגלים רתקו אותי חזק אל קירות הנמל והטיחו אותי בזה אחר זה על האבנים, אך עדיין הייתי בחיים.
הים נרגע אחרי זמן מה והצלחתי לשחות חזרה לתוך הנמל. הייתה זו הפעם אחרונה בה ראיתי אותה.
הפסיכולוגית קבעה שמצבי השתפר ושאיני מהווה עוד סכנה לעצמי. הים כבר לא קרא לי יותר לבוא עליו והיא מעולם לא שבה ללטף את גבי, רק דבר אחד נשאר כמזכרת בתוך תוככי, אותו קול עמוק וחודר שהמה בי ושאל "איך היא טעתה?".
