דו שיח עם המוזה

בשעת המדיטציה המחשבתית,

נותן דרור למחשבות, הנעות

מהנסתר אל הנגלה,

ממעמקי האני אל אצבעותיי

המחוללות על  פני המקלדת.

אני מחפש אותה, תר אחריה.

אחר המוזה המזדחלת בעצלות

ממערתה ליד פלגי המים,

במסתור העצים העבותים.

"גאליני," אני קורא אליה,
" מקיבעון המחשבות

ובשרביט קסמיך תני דרור לדמיונות,
לאני שבחלומות, למילים הנכתבות,
לאבני מסד של היצירות".

היא מביטה בי. בפניה היפות

ומבטה כחול כעומק מי המעין המפכים.

מחייכת, מלגלגת בטוב ליבה,

"אני בריה קצת מוזרה." אומרת בחיבה.

"איני עושה דבר, מלבד להיות.

השאר הוא בידך.
ברצותך  אתה כותב,

ברצותך, אתה כולא את נפשך,
או נותן דרור לדמיונך.

אני קיימת כי אתה רוצה
 שאתקיים, אך הכול בתוכך.

אני אינני אלא,  סיפור כיסוי
לכישרונך, לכישלונך,לחוסר רצונך,
למשאלות ליבך, לפרץ היצירה.
לכל מה שאתה."