בדיעבד <----

מה?, מה מוביל אותי להרגיש כל כך חסר אונים לכלום הזה שנוצר לי בחיים?, למה כשאני מסתכל לכולם בעיניים אני רואה את עצמי, זאת אומרת שאני רואה דף ריק מתוכן, או שבעצם אני רואה דף שמנסים לכתוב עליו הרבה דברים אבל כלי הכתיבה הוא טיפקס.

לא יהיה ניתן לחזור לאחור אחרי כל הדברים האלה שנעשו, זה רק הגעגוע שמחרסם את ליבך האבוד מבפנים ודוחף אותו לאחור, ממש לאחור, ואתה רואה את כולם באופק, הם כבר לא מחייכים לך ומחכים לך כמו שהיה פעם, הם ממשיכים בחייהם כי הלב שלהם חזק ואין להם שום דבר שעוצר בעדם, כן הם, בני האדם שהם בעצם כמוני כמוך ממשיכים בחייהם המגוונים ככל שיהיו, הם מידי פעם בוכים, מידי פעם עם עוצרים תנשימה אבל הם תמיד, אבל תמיד ממשיכים לעשות את מה שהם מרגישים לעשות, ורק אתה תקוע שמה, שוכב על המיטה, מכונס בתוך עצמך, מביא לקירות שעוטפים אותך לרחם עליך בצורה הכי פתטית שיש, מביא לאשליה הזאת שפתחת שיהיה אפשר לחזור בזמן בשביל לתקן את הטעויות שלך להאכיל את עצמך, לגרום לעצמך להפסיק לחשוב הלאה, להפסיק לגבוהה. תבין!, היו אסונות הרבה יותר כבדים לאנשים מאשר המקרה הזה שלך! אנשים מקריבים את עצמם וקופצים מהגגות בשביל אולי לחזור לאחור בגלל הטרגדיה החזקה שלהם, ואתה.. אתה בסה"כ סובל משאריות של משהו חם שהיה לך, ובמקום לתת למשהו חם אחר להיכנס לך לתודעה אתה מעדיף להחזיק בכל הכוח שלך במה שהיה פעם, להיאחז בעבר שנגמר, ללטף לעצמך את הדמיון הפרוע ולדעת שיש איכשהו תקווה, התקווה שבעבר, התקווה לאותו מגע שאהבת להרגיש, לאותו קול שגרם לך להקשיב, לאותו ריח שגרם לך לנשום לאותה תקווה שהביאה לך תחושה שיש לך הכל. אבל לא! זה לא נכון! אתה נלחם בזה, זה היה וזה נגמר ועכשיו זה כבר מת! זה כבר "היו היה" בסיפור הזה הם לא נשארו "לנצח ונצח עד עצם היום הזה"! בסיפור הזה הם נחצהו לשניים והתפלגו והתבוללו עם אנשים אחרים, וזה אוכל אותך מבפנים! פשוט לא מביא לך לנוס שככה הסיפור הזה שלך נגמר. כתבת מלא סיפורים שבהם יכולת לשלוט על כל העניינים, אבל הסיפור הזה שלך איתה לא היה לך שום שליטה, לא הייתה שום מקלדת, לא היה איך למחוק את שגיאת הכתיב שנוצרה, מה שנאמר נאמר, והכדור שירת לא היה עם קפיץ שהיה קשור לך לאצבע ולפניי שהוא פגע בה יכולת להחזיר אותו ליד שלך, ירית אז פגעת! ופגעת הכי חזק שיש, בלי שום אפשרות למחוק, בלי שום אפשרות לשים תחבושות. הרבה אומרים לי כבר להמשיך הלאה, וגם הראש שלי אומר לי שאתה לא היית צריך את זה בכלל, אבל הלב! הלב הוא זה שמטריד אותך, מעקב אותך. אתה יכול למות מוות מוחי אבל הלב שלך ימשיך לפעום והוא זה שאומר את המילה האחרונה, כי ללב אין פשרות ואין דעה, הלב עושה מה שהוא מרגיש ואומר מה שבא לו, הלב לא שוכח ואי אפשר ללמד אותו דבר.

פעם כתבתי שיר שבו אמרתי לעצמי "אסור לעצמי לתוך הבועה הזאת להיכנס, – אני אנטי אנטיפטי!" ועכשיו השורה הזאת מהדהדת לעצמי – כמה חבל שרק בדיעבד אני חכם על עצמי. כבר חודש וחצי בלי.