נופל

כבר לילות שלא נרדם, שוכב במיטה ומנסה לדמוע ונכשל

בקרים שלמים עוברים בשינה תחת השמיכה, לא מעייפות, זה הפחד מאור

הפחד מהחיים בחוץ רודף אותי, ובלילה אין חיים

יוצא בסוף הלילה, בלי סיבה, מעשן ומעשן

מסתכל על הרחובות הכמעט ריקים, על הגשם שמנקה את הכבישים

האנשים הבודדים שיוצאים לעבודה, לעוד יום מתיש

מהלכים עם עיניים מתות, חסרי חיים וחסרי כל

האנשים האלה מנחמים אותי במבטם, השנייה הקטנה שהעיניים שלנו נפגשות

כשהמוות שלהם פוגש בשלי, השנייה הזאת שגורמת לי להבין שאני לא לבד

נראה לי

אני חוזר מהר הביתה לפני שתצא השמש השורפת, לפני שתאיר על הרחובות

לפני שתחשוף את מה שהגשם לא ניקה, לפני שיצאו האנשים עם העיניים המלאות

עושה את זה יום אחרי יום, בשביל שניות של נחמה והזדהות, בשביל שבריר של תקווה

תקווה שיבאו להציל אותי, לעזור לי, לתפוס לי את היד ולמשוך אותי מהבאר היבשה הזאת

מחכה למלאכים, לא מהשמיים, מלאכים בשר ודם, שלא באים

הם בטח איחרו את האוטובוס, הם מתעקבים בפקקים, הם שחכו את הכרטיסיה ואין להם מזומנים

אבל לא שחכו אותי, אסור להם לשכוח אותי, כי אני לא יודע מה יקרה לי אז

נשכב עירום על הרצפה הקרה, ככה שוכב בעולם כמו בדל סיגריה שנזרק

והשאריות האחרונות שלו נשרפות ומעלות עשן, נשרף עד שהרוח מעיפה אותו לנצח

לפחות היום יש לי מה לשתות, יש לי משהו שיחמם אותי מבפנים, משהו שינחם בלי מבט

משהו מוחשי, לפחות היום

אני קורס אל תוך עצמי ולא רואה איך אני יוצא

אני נופל ומנסה להיאבק וזה הופך את הנפילה לקשה יותר

אולי אני פשוט צריך להרפות, לתת לכוח הכובד לעשות את שלו, לחייך ולחכות שיגמר