"לאהוב מישהו פרוש הדבר שאינך צריך לומר אני מצטער. האם תסלחי לי?" כך פתח את מכתבו. היא הניחה את המכתב מידה.
"לאהוב מישהו?" חשבה בליבה. "אני לא סתם אוהבת אותו, אני מאוהבת בו, הוא אהבת חיי", אבל באותה נשימה ידעה שכל מה שיכתוב במכתב, לא יגרום לה לסלוח לו. הסליחה הייתה ממנה והלאה.
"אהובה שלי, את מסרבת לענות לטלפונים שלי, מסרבת לשמוע את קולי, לא מוכנה להקשיב לאנשים שאני שולח שידברו בשמי. תני לי הזדמנות להסביר לך, לספר לך את הצד שלי בעניין. בבקשה, תמשיכי לקרא"
זו הייתה נקודת השבירה שלה. האם תמשיך לקרא את המכתב? האם תיתן לו הזדמנות להסביר? ואם יסביר, האם יהיה בה הכח לסלוח לו או יותר חשוב מבחינתה, האם תחזור בה מההחלטה שהחליטה?
האם תוכל לסלוח לו על הסוד האפל שהסתיר ממנה במשך למעלה מחמש עשרה שנה?
הוא נהג במהירות במכוניתו, גומע את המרחק, רוצה כבר לחזור הביתה. הלילה היה בהיר והוא החזיק את ההגה בידיים בוטחות למרות עייפותו.
הוא חזר מהדרום אחרי שירות מילואים כשבעוד שלושה ימים אמור לעבור את הבחינה האחרונה ואז יוסמך להיות עורך דין.
"לך, לך ללמוד," אומר לו המג"ד כששחרר אותו מוקדם "שיצא לנו מפה לפחות אינטליגנט אחד". התכנון היה להגיע הביתה, ליפול על המיטה ולמחרת להתחיל לחרוש על חומר הלימוד.
באמצע הדרך אחרי חדרה, כשגמר את העלייה, מולו, נח הערפל על הכביש כמו שמיכת פוך עבה. מכוניתו נכנסה למנהרה של מעטה לבן וסמיך שהקיף את הכביש, יוצר מעבר חד מבהירות הלילה אל עמימות הערפל. המראה היה מרהיב. אורות צבעוניים בצבצו במטושטש מבעד לעננה הערפילית ומכוניתו נבלעה בתוכו. העננים התנפצו על שמשת מכוניתו והוא נהג בתוך הלובן שמקיף אותו מוקסם.
המכה שזעזעה את מכוניתו, העירה אותו מהרהוריו. הוא הביט במראה לאחור לראות מה קרה אבל הערפל כיסה הכל. לאחר שעצר את מכוניתו בשולי הכביש ויצא ממנה, דממה עמדה באוויר. חושך וערפל כיסו את הכביש והוא לא הצליח לראות כלום. חשב בליבו שמן הסתם פגע בחיה שחצתה את הכביש. נכנס למכוניתו והמשיך בנהיגה. כשהגיע לביתו, העיף מבט בפגוש וראה שהוא מעוקם. מכוניתו הייתה גם ככה די מעוכה כך שהפגיעה לא בלטה. החליט שלמחרת ידבר עם סוכן הביטוח שלו ונפל שדוד על המיטה מרוב עייפות.
למחרת, כשהתעורר התיישב מיד ללמוד. רק כעבור חודש כאשר עבר ליד המוסך של שמשון, חברו מהמילואים החליט לטפל בפגוש.כשנכנס למוסך החליפו חיבוק אמיץ. שמשון ידע כי יונתן שוחרר מהמילואים בגלל הבחינה לעריכת דין והתעניין לדעת איך היה.כששמע שהכל עבר בהצלחה וכעת הוא עורך דין מן המניין, שמח מאד ואמר לו שמהיום הוא הלקוח הראשון שלו. "אתה עורך הדין הצמוד שלי". אחרי ששתו קפה והעבירו חוויות פנו למכונית.
שמשון הביט בפגוש ואמר:
"מזלך שזה קרה לך אתמול. אם היית בא אלי לפני חודש הייתי חייב לדווח עליך"
יונתן הביט בו במבט שואל
"אני לא מבין על מה אתה מדבר"
"לפני חודש הייתה תאונה בכביש החוף. תאונת פגע וברח. בן אדם נהרג, אתה לא זוכר? למחרת הפיצו בכל המוסכים הודעה שחייבים לדווח על כל תיקון של פגיעה בפגוש.אתה לא זוכר את התאונה?"
הוא הרגיש את הדם קופא בעורקיו
"אני לא יודע על מה אתה מדבר. לא שמעתי כלום"
"לפני חודש, הייתה תאונה בכביש החוף", חזר שמשון על הדברים "מה קרה לך? זה היה מרוח על כל העיתונים. תאונת פגע וברח. אבל עזוב שטויות. אתה אדון סרגל. "
הוא שמע את עצמו אומר
" ברור. אתמול נכנסתי בעמוד כשניסיתי להחנות ליד הבית"
שמשון אמר לו שישאיר את הרכב ויחזור למחרת ,הזמין לו מונית והוא נסע משם.
החנות הראשונה שעצר בה, הייתה חנות עיתונים מבקש עיתון מלפני חודש. מכיוון שבחנות לא היה עיתון כה ישן, הפנו אותו למשרד להפצת העיתונים. כשהגיע למשרד, אמר שהוא עורך דין שחוקר מקרה של תאונה והוא מבקש עיתונים מלפני חודש. הפקידה אמרה לו "בוא אחרי". הם הלכו במסדרון ארוך. כשפתחה את הדלת ונכנס אחריה נדהם. זה היה מחסן ענק עם ערמות ענקיות של עיתונים מכל הסוגים ומכל המינים. אלפי עיתונים עומדים מסודרים בערימות ערימות. היא חייכה אליו
"מה רצית בדיוק?"
הוא הביט בה המום.
"מה זה?"
היא חייכה למראה תימהונו. "אלה העיתונים רק מהחודש האחרון. אנחנו מקבלים את העיתונים מכל העיר. יש עיתון מסויים שאתה מחפש?"
"אני מחפש עיתונים יומיים"
היא לקחה אותו לפינה, הראתה לו את ערימת העיתונים היומיים.
"תראה, אלה העיתונים מהחודש האחרון והם כבר ארוזים. אני מבקשת שלא תגרום לאי-סדר. הם ארוזים בדרך כלל לפי ימים. כשאתה מוצא, תפתח את החבילה אבל בזהירות! כשאני חוזרת אני רוצה שהכל יהיה מסודר כמו שמצאת את זה עכשיו, כי כל הפועלים כבר הלכו."
הוא הבטיח לשמור על הסדר ואחרי שהלכה החל לנבור בערימות העיתונים מחפש את השלישי באפריל, יום סיום המילואים שלו.
עבד במרץ, מעביר חבילות עיתונים מצד אחד לצד שני לא נח כשכותרת ענק לקדה את עיניו. "תאונת פגע-וברח בכביש החוף" כותרת הענק מרוחה על רבע עיתון עצרה את תנופת העבודה שלו. הוא הביט בהלם על הכותרת. תמונה של גבר צעיר מחייך ניבטה אליו. ליבו החל להלום בחוזקה. בעזרת סכין חיתוך שהייתה מונחת על שולחן העבודה למולו, קרע את החוטים שלף את העיתון והחל קורא את הכתבה.
"תאונת פגע וברח בכביש החוף גרמה למותו של רונן גל, בן 27. המשטרה מחפשת כיווני חקירה. השאיר אחריו אישה וילדה."
הוא הפסיק לנשום כמו וחטף מהלומה אדירה בבטנו. התקפל לשניים מעוצמת הכאב, הידיעה מחלחלת בו.
הוא הרג בן אדם! לא רק שהוא הרג בן אדם, האיש השאיר אחריו אישה וילדה.
הוא תפס את ראשו בין ידיו, עוצם עיניו, הכל מסתחרר מסביבו. הוא לא זכר כמה זמן ישב שם מנותק מעצמו אבל בסוף החל מחזיר את העיתונים למקום. בדרכו החוצה, קיפל את העיתון שמצא, לקח אותו עימו עובר דרך הפקידה.
"קרה משהו? ראית רוח רפאים במחסן?" צחקה אליו
הוא הביט בה בשאלה ללא מילים,
"אתה נראה כמו מישהו שגילה שטבעו לו האוניות", חייכה
" לקחתי עיתון מהערימה" ענה בחופזה "כמה אני צריך לשלם לך עליו?"
היא הניפה ידה בביטול.
"זה בסדר. אם תרצה עוד עיתון תבוא שוב", חייכה אליו בהזמנה,
החזיר לה חיוך מאולץ ופנה לצאת מהמשרד.
אור השמש פגע בעיניו כשיצא מהמשרד והוא עמד דקות ארוכות מחוץ למשרד לא יודע לאן לפנות.
שלושת הימים הבאים עברו עליו מסויטים. ברגע שהניח ראשו למנוחה, כותרת העיתון קפצה למול עיניו. הלך למשרד עם עיניים נפוחות מחוסר שינה, לא הצליח להתרכז בעבודתו. אחרי שבוע ימים כשהרגיש שהוא מתחיל לצאת מדעתו, פתח את העיתון קרא את המאמר שוב. הגבר שדרס גר אף הוא בחיפה, בשכונה אחרת.
הוא התקשר לשירות מודיעין 144 והוציא את כתובת מגורי האיש לפי השם שבעיתון. היו שבעה רונן גל בחיפה והוא החל מתקשר לטלפונים שלהם, מציג עצמו כנציג "ידיעות אחרונות" המציע מנוי לעיתון. בטלפון החמישי ענתה אישה בקול מבוגר שאמרה שרונן גל נפטר לפני חודש ימים. התנצל, ניתק את השיחה ונשם עמוקות.
הכתובת בערה אל מול עיניו. השם, הרחוב, המספר. לאחר שבהה בכתובת זמן ממושך, באחת החליט. יצא מהמשרד בסערה מפטיר לפקידה שהוא לא יחזור יותר היום, שומע אותה מנסה להגיד לו שהשותף הבכיר מחפש אותו, אבל הוא היה כבר בדרך החוצה.
רחוב הסביונים מספר 5 בקרית מוצקין. שם הן גרות. הוא ילך ויראה מי האנשים שהוא הרג להם בן משפחה. מי זו המשפחה שהרס להם את החיים. הוא יפנה אל האישה, יתוודה בפניה, יסיר את המועקה מליבו ואז ילך למשטרה.
ההחלטה שהחליט נסכה בו חיים, הביאה לו הקלת מה. נהג במכוניתו לתוך שכונה שקטה וירוקה. מכיוון שזו הייתה שעת צהרים, הרחובות היו די ריקים ושלווה נעימה מסביב. כשהגיע לרחוב, ישב כמה דקות במכוניתו מסדיר את הנשימה, ליבו הולם בחוזקה. מכיוון שלא תכנן איך יפנה אליה התלבט, אולם בתוכו ידע שהוא יעשה זאת. נעל את מכוניתו ופנה לתחילת הרחוב. בתים בני ארבע קומות עם גינה גדולה קידמו את פניו. הוא התקדם עם המספרים. אחת, שלוש, חמש. הוא לקח נשימה ארוכה. זה פה. עצר והביט בבית. בית בן ארבע קומות, דירה מכל צד. בצעד חושש נכנסלחדר המדרגות, נעצר ליד תיבות הדואר. "משפחת גל" היה רשום על אחת מהן. הוא נעץ מבטו בתיבה, שואל את עצמו, "אתה בטוח שזה מה שאתה הולך לעשות? יש לך עוד זמן להתחרט". הוא נשם נשימה עמוקה והחל מטפס במדרגות. על שתי הדלתות הראשונות היו שלטים של שמות משפחה אחרים ולכן המשיך לטפס. בקומה השניה על הדלת מולו היה כתוב "כאן גרים בכיף מיכל ורונן גל" בטוש הוסיפו מתחת "ועמית".
הוא נעצר מול הדלת בוהה בה, בטוח שכל השכונה שומעת את הלמות ליבו. עמד שם דקות ארוכות. כשהרים ידו לדפוק על הדלת היא נפתחה. הוא פסע צעד אחורנית נתקל בזוג עיניים גדולות חומות ועצובות. הוא ידע שזו היא. למולו עמדה בחורה צעירה מחזיקה בידה של ילדה קטנה. הן נראו שהן יוצאות מהבית.
"אתה מחפש מישהו?" הביטה בו בבהלה
הוא פתח את פיו אולם שום קול לא בקע מפיו.
"זו לא הדירה להשכרה", כעסה. "זו קומה למעלה".
הוא עדיין לא הצליח להוציא משפטים ברורים מפיו
פולט "מה אמרת?" לא ברור מפיו, לא הפסיק לנעוץ בה את עיניו.
"הדירה להשכרה זה קומה למעלה". חזרה על המשפט.
"אה, תודה", לא הצליח להתיק עיניו מהבחורה היפה שעמדה מולו.
הילדה הקטנה הביטה בו בעיניים גדולות
"לא קבעת עם בעל הבית?" שאלה
הילדה הקטנה הייתה יפהפייה. שיער חום בהיר נופל עד כתפיה ובעיניים ירוקות וגדולות הביטה בו. מוקסם הביט בילדה.
"אנחנו ממהרות " אמרה
הוא התעשת באחת.
" כמובן, אני מצטער. אני איבדתי את הטלפון של בעל הבית. אבל אסתדר. תודה."
"הדיירים חוזרים בדרך כלל בשעות הערב, אז תוכל לבקר בדירה".
היא נעלה את הדלת מאחוריה, נושאת את הילדה לזרועותיה ויורדת בזריזות במדרגות. הילדה הביטה בו מעבר לכתף אימה, עד שנעלמו השתיים.
הוא נשאר נטוע במקומו. הלם הפגישה עם השתיים ערער אותו לחלוטין. הוא ירד במדרגות שקוע במחשבות, כל ההחלטות שהחליט נמסות למול הפגישה שלו עם השתיים.
בערב חזר בשנית לשכונה השקטה, בצעד בטוח הפעם פנה לבנין מספר חמש אולם הפעם עלה עד הקומה השלישית. בחורה צעירה פתחה לו את הדלת וכשאמר ששמע שהדירה להשכרה, הראתה לו את הדירה ונתנה לו את מספר הטלפון של בעל הבית. בעל הדירה אמר לו בקול עייף שהדירה מתפנה בסוף החודש. הוא בקש להיפגש עם בעל הדירה למחרת בשביל לחתום על החוזה, פוחד שמישהו אחר יתפוס את מקומו בדירה.
ביום העברת הדירה, לא פגש אותה וחיכה לשעות הערב. לקח ספל ריק בידו וירד לדפוק בדלת הקומה השנייה.
"עוד רגע", נשמע קול והיא פתחה לו את הדלת.
חייך אליה, "זוכרת אותי?"
עיניים עצובות הביטו בו בשאלה
"אני השכן החדש מקומה רביעית. הייתי פה לפני שבועיים והתבלבלתי בדירה"
היא עדיין לא הוציאה מילה מהפה
"אין לי חלב. תסכימי להלוות לי קצת?"
היא הביטה בו מהססת. ראה את ההתלבטות בעיניה כשהיא בוחנת אותו ובסוף אמרה
"כן..אני נזכרת, בוא, תיכנס"
הוא סגר את הדלת אחריו והיא פנתה למטבח.
הילדה הקטנה ישבה ליד השולחן, הרימה מבטה מהציור שציירה.
"שלום, אני יונתן. איך קוראים לך?"
"עמיתי", ענתה הילדה.
"בת כמה את?"
"אני בת ארבע"
"מה את מציירת?"
"אני מציירת ציור לאבא", ענתה
הוא החוויר באחת, מתקשה לנשום.
"הציור יפה מאד. תסכימי לצייר גם לי ציור?"
"כן אבל אני צריכה לגמור את הציור הזה כי מחר אנחנו הולכות לבקר אותו", אמרה הילדה בעוד אימה חוזרת עם ספל חלב בידה, שומעת את סוף המשפט.
"הנה החלב שלך", מסרה לו את הספל.
"תודה. אני יונתן." הושיט לה את ידו.
היא היססה לשנייה אולם הושיטה ידה. "מיכל",אמרה "וזו עמיתי".
כף ידה הייתה רכה ונעימה. ברגע שעטף את כף ידה חדרה ההכרה לליבו שהוא רוצה לעטוף אותה בזרועותיו כל החיים.
"הכרנו", אמר. "היא ספרה לי שהיא ציירה ציור לאבא שלה." שומע את עצמו אומר, לא מכיר את קולו.
היא הנהנה בראשה, שותקת, לא מפרטת.
שקט של מבוכה עמד בבית והוא פנה לאחור.
"תודה על החלב. " פנה לצאת. לאחר שסגר את הדלת מחה מפניו את החיוך ועלה בצעדים כבדים לביתו.
בימים הבאים לא ראה אותן. בבוקר כשיצא מביתו, הדירה הייתה שקטה. כשחזר בשעות הערב, ראה את האור דולק בחלונות, מאיט צעדיו ליד דירתן, שתמיד הייתה שקטה.
שלושה ימים עמד ליד החלון בשעות הבוקר, לומד את לוח הזמנים שלהן בבוקר. רואה אותן יוצאות מהבית פונות לכביש והבין שאין לה מכונית. ביום הרביעי חיכה שתצא מדירתה. בזריזות ירד אחריה במדרגות, משים עצמו ממהר למכוניתו אולם מאט את צעדיו כשהתקרב אליהן.
"בוקר טוב מיכל, בוקר טוב עמיתי", חייך לקטנה
"בוקר טוב" ענתה מיכל
"אני בדרכי לעבודה, רוצה שאקפיץ אותך?"
"לא תודה" , ענתה, "אני לוקחת את עמית קודם לגן"
" אין שום בעיה, נוכל לעבור דרך הגן," חייך "אני הרי חייב לך כוס חלב"
"תודה אבל אין צורך." ענתה ביובש
חייך "שיהיה לך יום טוב" והתרחק ממנה נכנס למכוניתו, טורק את הדלת, כועס על עצמו ועליה שלא נותנת לו להתקרב.
בימים הבאים תאם את יציאתו עם יציאתה מהבית, תמיד חולף לידן, מברך בבוקר טוב, אולם לא מציע את עזרתו יותר.
באחד הבקרים, יצא מביתו ועמד בחדר המדרגות בשקט עד ששמע את דלת דירתן נפתחת. החל לרדת במהירות במדרגות, מחזיק בידו ארנב קטן מפרווה. "בוקר טוב מיכל, בוקר טוב עמיתי." ברך את השתיים מתעלם ממנה פונה ישר לילדה.
"קיבלתי את זה אתמול מתנה מלקוח. הנה עמיתי" הגיש לה את הארנב "נכון שאת שמחה בו יותר ממני?"
חיוך של אור מילא את פני הילדה והיא הושיטה ידה לקחת את הארנב.
"זה בסדר מבחינתך נכון?" חייך אליה
כשהביט בה, נדהם מגל הכאב שעבר בפניה
" כן בוודאי" אמרה "עמיתי תגידי תודה ליונתן."
"תודה", חזרה עמיתי על דברי אמה, מחבקת את הארנב בידיה הקטנות.
"שיהיה לך יום טוב מיכל", חייך אליה והתרחק, מנפנף לעמית בידו והיא מחזירה לו נפנוף בידה הקטנה.
כשנכנס למכוניתו, רצה להרביץ לעצמו על הכאב שראה בפניה.
בערב, בעודו זורק מצרכים מהמדפים לעגלת הקניות בסופר השכונתי, לא האמין למזלו הטוב. היא באה מולו, דוחפת עגלת קניות, כשעמית יושבת בה מחזיקה בידה את הארנב מפרווה.
"יונתן!" קראה בשמחה עמיתי, מושיטה ידיה אליו
"עמיתי!!", קרא בשמחה, מרים אותה בזרועותיו, מחבק אותה
"אני רואה שאת אוהבת את הארנב שלי"
מיכל הביטה בהם בחיוך
"היי יונתן" אמרה, "עמית שמחה מאד על המתנה שלך."
"לקוח מרוצה נתן לי אותו."
"לקוח?" שאלה
"אני עורך דין, לא אמרתי לך?"
"לא"
כן. לקוח מרוצה הביא לי את הארנב, מתנה לבן שלי, אפילו לא מתעניין אם אני נשוי. כמובן שמיד חשבתי על עמיתי." היא חייכה
"אני עובד בחיפה ואת?"
"מורה. בית הספר "סחלבים"."
"לא מכיר. זה רחוק?"
"לא נורא. אחרי שאני לוקחת את עמית לגן אני נוסעת באוטובוס."
"באוטובוס? אם תרצי אוכל להקפיץ אותך בבוקר"
"גם אבא שלי עבד בחיפה. הוא היה לוקח את אמא לעבודה", אמרה עמית
מחייכת אליו. הוא קפא על מקומו, מביט במיכל בשאלה
"אבא של עמית נפטר. " ענתה בשקט
ההבעה המיוסרת שעלתה על פניו לא הייתה הצגה
"אני מצטער מיכל. לא ידעתי."
"לא יכולת לדעת," ענתה בשקט
ליבו חישב להתפוצץ כששאל בשקט
"מתי זה קרה?"
עיניה היו כל כך עצובות כשענתה, "לפני שלושה חודשים"
"את צריכה עזרה מיכל? אני יכול לעזור לך בעניינים פורמלים, אני עוסק בזה"
"לא תודה. אם יהיה משהו אני יודעת למי לפנות."
"אמא קונה לי פיצה היום", אמרה עמית. "גם אתה רוצה פיצה?"
"פיצה?" חייך "אני מת על פיצה. זה המאכל האהוב עלי. אבל צריך לשאול את אמא אם היא מסכימה שאוכל איתכן פיצה."
"אמא, את מסכימה שיונתן יאכל איתנו פיצה?" הביטה בה עמית
היא הביטה בילדתה הקטנה על זרועות הגבר הנאה,מהססת
לפני שהספיקה לענות אמר,
"אני כבר כמעט סיימתי. נפגש בקופה ואקח אתכן הביתה. נחליט בדרך. מה את אומרת?"
"בסדר גמור" אמרה בהקלה מהמוצא שנתן לה.
הם נפגשו בקופה. "צריכה עזרה עם הסלים?" שאל אותה כשפנו לצאת
"לא. אני מסתדרת לבד", ענתה במהירות, לא נותנת לו לעזור לה.
הוא הפנה אותן למכוניתו, לא מפסיק לפטפט עם עמית בדרך, שומע אותה שותקת כל הזמן. כשעמדו בכניסה לבית, עמית אמרה,
"אתה בא לאכול איתנו פיצה נכון?"
הוא ראה את המבט בעיניה של מיכל
"אני מצטער עמיתי אבל יש לי עוד המון עבודה.פעם אחרת. ביי מיכל"
פנה לעלות במדרגות בלי להעיף בה מבט נוסף.
זה לקח זמן אבל הוא לא ויתר. בבקרים תיזמן את יציאתו מהבית יחד איתן, לעיתים מצליח לשכנע אותה לקחת אותה לעבודה. מדי פעם הביא מתנות קטנות לעמית, מנסה בכל כוחו לחבב עצמו עליהן.
מספר לה על חייו, על התקדמותו בעבודה. לעיתים אוכלים פיצה במרכז המסחרי, פעם הזמין אותן לטוסטים-לארוחת ערב, בתואנה שזה הדבר היחיד שהוא יודע להכין. לאחר מכן מיכל הזמינה אותו לארוחה.
הוא אהב לשבת איתן ביחד בארוחות ערב, שלושתם מסביב לשולחן, אוכלים, צוחקים, משפחה קטנה.
החודשים חלפו ונראה היה שהם מכירים מאז ומעולם. באחת מארוחת הערב סיפרה מיכל ששנת האבל של בעלה עומדת להסתיים והן עולות למחרת לקבר על בעלה. הוא שאל אותה בקול קפוא אם היא רוצה שהוא יבוא איתה והתאפק לא להשמיע אנחת רווחה כשהשיבה בשלילה. יומיים נעלם מחייהן, וביום השלישי כשנפתחה הדלת, עמיתי קפצה לזרועותיו צועקת "אמא! יונתן הגיע!"
היא יצאה מהמטבח עם חיוך גדול על פניה והוא עם עמיתי בזרועותיו נגש אליה, מחבק אותה אומר לה "התגעגעתי אליך".
הם ערכו את קבלת הפנים לבר-המצווה של בנם איתמר בגינת ביתם. הוא עמד עם שלומי המג"ד מהמילואים מביט בגאווה באיתמר כשלצידו עומד רועי הקטן בן העשר. לידם עמדה עמיתי, יפהפייה, גבוהה, עומדת להתחיל את לימודי התואר במשפטים ומיכלי שלו. מיכלי היפה שלו, צוחקת איתם בשמלה בהירה, עם שערותיה הארוכות החומות, כאילו לא עברו כל השנים. נראית נפלא כמו ביום הראשון שראה אותה, התאהב בה וידע שהוא רוצה אותה לצידו לכל החיים. שלומי ראה את מבטו, מבין את רחשי ליבו אומר לו "שרק יהיו לנו בריאים אה?" מעיר אותו מהרהוריו.
הוא חייך. "כן. ממש כך. תסלח לי שלומי" עזב אותו מרגיש צורך ללכת לחבק את משפחתו.
מוזיקת הרקע השקטה החליפה מקומה למוזיקה קצבית ואנשים החלו לפזז על הרחבה הקטנה שהכינו מראש. יונתן משך את מיכל לרחבת הריקודים, מסחרר אותה על הרחבה, מאושר באדם. היא התעייפה, צוחקת ירדה מרחבת הריקודים.
שמשון, חברם משכבר הימים הושיט לה כסא.
"בואי מיכל, שבי תנוחי"
היא צחקה, מנפנפת את ידיה אל מול פניה, מנסה להסדיר את נשמתה
"יונתן חושב שאני בגיל של עמית. לא מפסיק לרקוד"
"הבן אדם בפסגת העולם. בוודאי שירצה לרקוד"
"כן. הוא באמת מאושר ואין מי שמכיר אותו יותר טוב ממך"
"נכון. מעל עשרים שנה. עושים מילואים כל השנים. הלקוח הראשון שלו"
היא צחקה "הלקוח הראשון שלו? על זה עוד לא שמעתי"
"בטח. שלומי המג"ד שיחרר אותו במיוחד מהמילואים למבחני ההסמכה. כולנו זוכרים את זה. אחרי המבחנים בא אלי עם האוטו הדפוק שלו, אמרתי לו ישר שאני הלקוח הראשון שלו. כמה אני אוהב את יונתן. תאמיני לי, אין אנשים כמוהו היום. אני זוכר כמו אתמול איך היה מאושר אחרי הבחינה. אני חושב שאז עוד לא פגש אותך"
"לא. אז לא הכרנו. הכרתי אותו אחרי כמה חודשים"
"אני יודע, סיפר לי" חייך בגאווה "למרות שתהרגי אותי, אף פעם לא הבנתי למה עבר לגור בקריות. הרי הייתה לו דירה בחיפה. אבל את רואה איך זה, אלוהים שלח אותו אליך"
"גר בחיפה?" חייכה אליו, חושבת בליבה שאף פעם לא שמעה את זה מבעלה.
"בטח. כשלמד עריכת דין גר בחיפה. יום בהיר אחד החליט שהוא עובר לקריות וזה אחרי שהתקבל לעבוד בחיפה, באמת לא הבנתי למה עשה את זה"
"אולי היה לו קשה מבחינה כלכלית. בכל אופן הדירות בקריות יותר זולות"
"אל תצחיקי אותי. ודלק לא עולה? אבל יונתן ידע מה שהוא עושה. תמיד היה לו ראש על הכתפיים. בחור זהב. אני מת עליו. מת-מת. אין עוד אחד כמוהו. אני הנשמה אני מוכן לתת בשבילו. כמו באותו היום שנעשיתי הלקוח הראשון שלו. לא סיפרנו לך אף פעם?"
היא הנידה בראשה
"זה היה ממש אחרי שנבחן. יום אחד הגיע אלי עם פגוש דפוק. דפק את האוטו בעמוד. בדיוק צחקתי איתו שאם היה בא חודש לפני זה, הייתי חייב לדווח עליו, הייתה אז תאונה בכביש החוף. תאונת פגע-וברח. זוכרת?"
עיניה נקרעו לרווחה ומעוצמת הכאב הפסיקה לנשום. מרגישה את הדם אוזל מגופה מנסה לענות, לא מצליחה להוציא מילה מהפה, נועצת ציפורניה בחוזקה בכף ידה.
"את לא זוכרת." ענה, רואה אותה שותקת. "בקיצור, אמרתי לו אז , יונתן אתה בחור זהב. ישר כמו סרגל אבל תראה איזה נבלות יש בעולם. אם היית בא לפני חודש הייתי חייב לדווח עליך כי חיפשו את הנהג. אבל תעזבי, לא לעניין שאנחנו מדברים על זה עכשיו. אנחנו במסיבה כרגע. תסלחי לי מיכל, אני מת לכוס קפה ולאחת העוגות המצוינות שראיתי בבר" הביט בה
"את מרגישה טוב מיכל? את נראית חיוורת פתאום, להביא לך קפה?"
"לא-לא" הניעה את שפתיה בשקט, מפנה מבטה אל בעלה.
כמו תמונה בסרט אילם הסתכלה על בעלה מפזז על רחבת הריקודים עם ילדיהם, מרגישה את הלמות ליבה, המילים של שמשון מחלחלות בה. תאונת פגע וברח. דירה בחיפה. עבר לקריות. חלקי הפזל מתחברים מעצמם. גבר זר רוקד באושר על הרחבה, עובר בדילוגים מילד לילד. עמיתי משתוללת איתם.
עמיתי. עמיתי שלי, מחוררת את ידיה עם ציפורניה, מרגישה את הדמעות חונקות את גרונה.
בעלה, כמו הרגיש במבטה הסב מבטו אליה, ראה את פניה, עזב את הרחבה רץ אליה.
"מיכלי, מיכלי, מה קרה? את אפורה כולך"
"כלום..כלום.."
"מיכלי, אולי תשתי משהו? מה קרה?"
היא הביטה בבעלה, מביטה בו כאילו ראתה אותו בפעם הראשונה.
"מיכלי. דברי איתי" מביט בה בבהלה
האושר העצום שמילא אותה מתחילת הערב, נמוג. עצבות גדולה ירדה עליה והיא הרגישה כאב עצום בכל נים בגופה.
היא הסיטה שערותיה לאחור אומרת לו
"הייתה לי סחרחורת איומה, תביא לי בבקשה מים קרים"
והוא רץ אל הבר.
היא החזיקה את המכתב בידה. האם יהיה בידה הכוח לסלוח לו?..
