הרבה דם והרבה חיוך

את הכפכפים הוא מניח בפתח המקלחת והולך לשטוף פנים. הרגע הוא קם. מנסה לזכור על מה הוא חלם. בטח שוב על גופות ושואה, בטח שוב על דברים כאלה. עם הרבה דם והרבה חיוך. פסיכופט. תמיד הוא היה כזה. לובש בחזרה את הכפכפים, הולך אל המטבח, צעדים קטנים, הוא אומר תמיד, הם גורמים לחיים שלך להיות יותר ברורים. ואז הוא מתחיל לחתוך לעצמו קצת מהאצבע.

את המלאכים הוא משאיר בחוץ והולך לשטוף פנים. אלוהים, הרגע הוא התעורר. כמו מחשבה שצצה לה. מנסה לזכור על מה הוא חלם. בטח על גופות ושואה, בטח על אנשים מתים. פסיכופט. תמיד הוא היה כזה. המלאכים מחכים לו מחוץ לחדר, והוא שוטף פנים. מתחיל לגלח לו את הזקן עם מים חמים. זה מדגדג לו באוזניים, הרעשים האלה של התפילות.

אחר כך יורה בעצמו והרבה דם והרבה חיוך נוזלים. הוא ירה לעצמו ברגל. הוא רק קצת נחנק מכאבים. הצעדים הקטנים האלה משגעים אותו, כבר עדיף להשאר במקום. אולי ככה הוא יזכור את החלומות שלו הרבה יותר טוב.
פסיכופט שכמוני, חושב, שואה וגופות, שואה וגופות, תמיד על הדברים האלה. זה לא יוצא לו מהראש.

את הבגדים הוא השאיר לידו. הארון, הרגע הוא התעורר. כמו בגד חדש שנתפר. על מה הוא חלם. אלוהים יודע על מה הוא חלם. על מה ארונות חולמים, לעזעזאל. בטח על גופות ושואה. בטח על גופות ושואה. כאלה שנשפכים מתוך הדמעות, הזכרונות האחרונות האלה, של זוועות. ירייה ברגל הוא שומע. זה תמיד שורט לו בברגים כשלא גוזרים ציפורניים.

ספר תורה, ותהילים. קצת סלט, ועם הרבה דם ועם הרבה חיוך. אומר לעצמו - אלוהים זה הנשמה, השטן זה ההיגיון. ובטח אני פועל לפי הנשמה. בטח הם פועלים ביחד. כמו חברים כאלה, חברים טובים. איך הרגל כבר יוצאת ממקומה, וזה אפילו לא כואב לי. תודה לאל. עכשיו אני יכול למות בשקט. עכשיו אני יכול למות בשקט.

הוא ניקה לכבודו את החדר עם הנוף של הפרחים. אלוהים, כל-כך חיכה לו. כבר שלושים שנה. שלושים ושתיים. עכשיו הוא מתיישב לו בחדר, מחכה שיבוא, שיעבור את כל הבירוקרטיה עם המלאכים. כי אלה, אלה לא עושים הנחות. וכשהוא מגיע אל החדר. אלוהים מחייך אליו. "תראה, אפילו את הארון שלך הבאתי לכאן". ואז הוא לוקח את הרובה שבתוך הארון, ונותן לאלוהים מכה בראש ואז יורה. פעמיים, קצת איפה שהעורף. הרבה דם והרבה חיוך, הוא אומר, הרבה דם. אחר-כך הוא נשכב ולא מצליח להרדם. ולא בגלל הגופות והשואה, בגלל הדיגדוגים של התפילות באוזניים.