עליזה יצאה מהבית. היא סגרה את הדלת בשקט שהילדים לא יתעוררו. היא חשבה שלא תראה אותם יותר, שזאת הפעם האחרונה, והכאב חנק אותה. לפני שעזבה היא נכנסה לחדר השינה שלהם וישבה על קצה המיטה של אילנה וג'קי. אילנה הייתה בתה הבכורה וג'קי בן זקוניה, מולם ישנו דוד ואשר, שני בניה האמצעיים. אילנה שכבה עם הגב לקיר וחיבקה את ג'קי הקטן בעדינות, שניהם נשמו באיטיות. לראות אותם ככה ניחם את עליזה. היא ידעה שהיא תשמור עליו ושכשהוא יגדל, גם הוא ישמור עליה. היא ניסתה לשכנע את עצמה שהם ילמדו למלא את החלל שהיא משאירה מאחור.
היא המשיכה לשבת שם דקות ארוכות בלי לומר מילה, דמעות מתגלשות על פניה. הבנים לא התעוררו ורק אילנה פקחה את עיניה לרגע קצר. היא הביטה באימא שלה ולא הופתעה לראות אותה יושבת שם. היא ישבה איתם הרבה בלילות, בוהה בעיניהם העצומות ונזכרת שהיא לא בלתי נראית, שהיא קיימת ושהיא חשובה, לפחות בין כותלי החדר הזה. אילנה חייכה אליה חיוך קטן, כיווץ עדין של השפתיים, ועיניה שוב נסגרו מעצמן. החיוך הזה הרג את עליזה. כל הדברים הטובים שעשתה בחייה הסתכמו במחווה הזעירה הזאת של בתה, ועכשיו היא משאירה אותה לבד, את הילדה בת העשר. הילדה אותה חינכה להיות תחליף אימא מאז שנולדה, לרשת אותה למקרה חירום, למקרה שתחליט לברוח בסוף. היא לימדה אותה להחליף חיתולים, לחמם בקבוקים, לסרוג לתפור, ולהכין לאבא צ'אי. איזה מן אימא תעזוב את הילדה שלה היא חשבה לעצמה, איזה מן אימא אני?
היא לא ידעה קרוא או כתוב. בחיים האלה, היא ידעה רק את מה שהייתה צריכה לדעת – לנקות ולבשל, לכבס ולטפל ולחיות בשביל אחרים, אלה היו הכישורים היחידים שלה. כשהייתה ילדה בבגדאד לא היה לה זמן ללכת לבית ספר, אבא שלה שלח אותה לנקות בתים של עשירים במקום. אחרי שעלתה לארץ היא ניסתה ללמוד, היא אפילו הלכה לבית ספר מיוחד לאנאלפביתים, אבל אחרי יומיים עזבה כי לא היה מי שיטפל בילדים. נדמה שתמיד היה משהו יותר חשוב לעשות, מישהו יותר חשוב לדאוג לו, ולה זה ממש לא הפריע פשוט כי היא מעולם לא הכירה משהו אחר. לשים את עצמה ראשונה הרגיש לא טבעי ומפחיד. לטפל בילדים היה התירוץ שלה. הם אפשרו לה להתחבא מן העולם, עולם שמהרגע שנולדה למדה והורגלה לכך שהוא גדול עליה בכמה מידות, שלהיות אימא ורעיה הם הדברים היחידים שתוכל לעשות.
היא הייתה אישה צנועה וכנועה, צייתנית ושקטה, וכל מי שהכיר אותה אהב אותה ככזאת. לא הייתה לה בעיה להתבטל בפני בעלה והילדים, בפני אחיה ואחיותיה, לחיות בבורות מבורכת בלי זעזועים ומהמורות. זאת לא הייתה תחושת האפסיות או כפיות הטובה ששברה אותה, לזה הייתה רגילה עוד מילדות, מה ששבר אותה הייתה ההשפלה.
גם כשניקתה בתי שימוש מטונפים בשביל פרוטות היא לא הרגישה מושפלת, זאת הייתה עבודה ככול העבודות ועבודה הגונה היא אף פעם לא משפילה. גם כשכולם ידעו שהאישה בת השלושים וחמש לא יודעת לקרוא, לא בעברית ולא בערבית, היא לא הרגישה מושפלת כי הרי אף פעם לא היה לה זמן ללמוד, לשרוד ולהיות ילדה ואישה טובה תמיד היו חשובים יותר. גם כשאף אחד לא שם לב שהיא קיימת, שהתעלמו ממנה במשך ימים שלמים, גם אז היא לא הרגישה מושפלת כי בלאו הכי לא היה לה מה להגיד. היא אף פעם לא ידעה השפלה עד היום ששאול, בעלה, הכיר לה את אסתר.
עליזה למדה לעצום עיניים ולאטום אוזניים ולא לתת לשום דבר מזיק לחדור לתוך העולם שלה, אבל מפני אסתר היא לא יכלה להסתתר. בעלה הכניס אותה אליהם הביתה ודאג להכיר ביניהן. היא יכלה לא לשמוע ולא לראות אבל מן הריח החריף של הבושם הזול היא לא יכלה לברוח. הריח שנדף מן הבחורה האשכנזייה והצעירה כל כך היה פשוט יותר מדי, אפילו בשבילה.
עליזה שטפה את הרצפה במטבח כשהם נכנסו, זה היה ביום ראשון בצהריים ורק היא וג'קי הקטן היו בבית. שאול נכנס וקצת מאחוריו עמדה אסתר המפוחדת. היא לבשה שמלה אביבית כחולה מנוקדת בעיגולים לבנים. היא הייתה דקיקה וכל כך לא דומה לבנות שהסתובבו אצלם בשכונה. אף אחת לא נראתה ככה. היה לה עור צח, ומבט תמים והיא נראתה כל כך רעננה ומטופחת.
שאול טרק את הדלת, חצה את המסדרון הקטן בכניסה לבית ונעמד מול עליזה כשהוא מסמן לילדה הרועדת להצטרף אליו. "בואי בואי אל תפחדי" הוא סימן לה כאילו הייתה גורה פצועה. אסתר עוד עמדה במסדרון ועליזה שעדיין לא הבחינה בה הביטה בבעלה בתמיהה, לא מבינה מי האורחת שמסרבת להתגלות. אחרי מספר שניות מביכות שאול, חיוך מגוחך מרוח על פניו, ניגש לדלת ואחז בה בידה. הוא הביא אותה למטבח ואמר "תכירי, זאת אסתי, היא מזכירה אצלנו בעבודה והיא צריכה מקום לישון. היא תישאר פה כמה ימים, אולי שבוע".
זאת הייתה הכרזה, היא לא שאל את אשתו אם יש מקום או אם זה יפריע לה, הוא ציין עובדה. לעליזה, שהייתה המומה בהתחלה, לקח קצת זמן להבין מה קורה. בעלה עמד מולה כשהוא אוחז בבחורה צעירה ויפה שלא ראתה מעולם. חוץ מהמשפחה היא כמעט ולא הכירה אנשים זרים. תמיד היו בנות דודות ואחיות בבית, אבל ילדה אשכנזייה, בלונדינית עם עיניים כחולות, מזכירה מהעבודה? היא לא הייתה משפחה, רחוק מזה, והוא נותן לה לישון ולהתארח אצלנו בבית?
רק אחרי כמה שניות של הרהור הדברים החלו להתבהר. היא הבינה מה בעלה עולל לה, ואז בפעם הראשונה בחייה, אחרי שלושים וחמש שנה של עבדות, היא סוף סוף הרגישה מהי השפלה. היא רצתה ליפול על הרצפה ולבכות אבל במקום היא פשוט המשיכה עם הספונג'ה. היא אמרה לו בשקט שיש מזרון במרפסת ושכשהיא תסיים לשטוף היא תציע אותו בסלון. הוא המשיך לחייך כאילו הביא לה הביתה פרחים ואמר, "תודה. אנחנו נחזור בערב". ואז כשהוא עדיין אוחז בידה של אסתר, הם יצאו מהבית יחד. 'כמה טיפשה הוא חושב שאני', היא מלמלה לעצמה.
גם אחרי שהם הלכו היא לא בכתה, היא לא צרחה או השתוללה בשום צורה. היא ניגשה לשולחן האוכל העגול במטבח והתיישבה, בוהה ברצפה, גבה שפוף. תמיד כאב לה לחשוב עליו עם נשים אחרות, אבל בלית ברירה היא קיבלה את זה כל עוד זה היה רחוק ממנה, רחוק מהילדים. אבל להכניס אישה זרה לתוך הבית? מהר מאוד היא הבינה שהוא כלל לא חשב שהיא טיפשה, אלא פשוט לא היה איכפת לו. הוא ידע שהיא חסרת אונים ושלא תעז להגיד או לעשות דבר, שלא משנה מה הוא יעשה, היא תמשיך לעצום עיניים. רק כשחייך אליה את החיוך היהיר והאכזרי שלו, היא באמת הבינה איך הוא רואה אותה, שהוא לא אהב או כיבד אותה מעולם, שהיא המשרתת שלו ותו לו.
היא יצאה מהבית ועלתה לרחוב שבטי ישראל עם מזוודה קטנה בה מעט בגדים ותכשיטים, ותיק עור ששאול קנה לה עם מאה לירות שהצליחה לחסוך וכמה תכשירי איפור. לא היה לה מושג מה תעשה או לאן תלך. היה מאוד קר בחוץ, השעה הייתה מאוחרת והרחוב היה שומם. היא התיישבה על ספסל מול כנסיית נוטר-דאם והתחילה לבכות.
עליזה עבדה במלון שהיה בבעלות הכנסייה ארבעה ימים בשבוע. כל המתחם ישב ממש על התפר בין העיר העתיקה לירושלים המערבית ובשבילה, ההליכה הקצרה מהבית לעבודה הייתה מעבר לעולם אחר לגמרי. עולם בו היו נזירים צרפתים, נציגים של האו"ם מכל העולם ומנקות ערביות. עולם בו כולם דיברו צרפתית ואנגלית ועוד כל מיני שפות שלא הכירה.
היא הייתה אחראית על צוות החדרניות והניקיון במלון. כל מי שחי ועבד במתחם הצרפתי למד להכיר ולכבד אותה. תמיד כשבאה לעבודה הביאה איתה ממולאים או מעמולים שהכינה במיוחד בשביל הנזירים והמנקות. היא כמעט אף פעם לא באה לעבודה בידיים רקות ותמיד עד הצהריים לא היה נשאר שום דבר מהמגשים המלאים שהביאה.
האחראי על כוח אדם בכנסייה היה נזיר צרפתי שמנמן ונמוך קומה בשם שארל. הוא היה המעסיק שלה והם מאוד חיבבו האחד את השנייה. שארל תמיד הקפיד לעבור בכל בוקר ולשאול לשלומה, ואם עליזה לא יכלה להגיע לעבודה מסיבה כלשהי, הוא תמיד קיבל זאת בהבנה ובסבלנות רבה. בקיצים, כשאילנה בתה הייתה מצטרפת אליה, הוא נהג להביא לילדה ממתקים ולפעמים גם מזכרות של הכנסייה, פעם הוא אפילו נתן לה במתנה סיכה מזהב עם תמונה של מריה וישו התינוק, סיכה שמאוחר יותר אביה החרים לה ונזף בעליזה על שהסכימה לקבלה, "חילול הקודש!" הוא גער בה, "תתביישי לך!".
בנוטרדם היא גם הכירה את מרגריט - אם הבית של המנזר. מדאם מרגריט הייתה ערבייה נוצרייה מהעיר העתיקה שכמו עליזה, הייתה נשואה והיו לה ארבעה ילדים. מרגריט, שהייתה אישה מאוד יפה, שיער שחור ארוך ומבריק גלש מכתפיה, תמיד באה לעבודה לבושה בטוב טעם גם כשאת רוב זמנה בילתה בבישולים וניקיונות. עליזה מאוד התפעלה ממנה, מן הלבוש שלה ומאיך שנשאה את עצמה. הן הכירו מהר מאוד אחרי שהתחילה לעבוד במקום והפכו לחברות טובות. חדר הכביסה של המלון היה צמוד לחדר האוכל של המנזר ושם הן נפגשו לאכול צהריים ולפטפט כמעט בכל יום.
עליזה אהבה את העבודה במלון. לנקות ולסדר חדרים של אנשים זרים אפשר לה להציץ לתוך עולמות שלא הכירה. היא אהבה להיכנס לשירותים ולהריח בקבוקי בושם יקרים מחוץ לארץ, להריח אבל אף פעם לא להתיז, זה היה אסור. היא נהנתה להסתכל על תמונות שהונחו מתחת למנורות הלילה, תמונות של בני משפחה או חברים, תמונות מכל העולם. היא הייתה מקפלת בגדים זרוקים ומנסה לנחש איך נראים האנשים שלובשים אותם, גבוהים נמוכים, מכוערים או יפי תואר, מאיפה הם הגיעו ומה הם עושים בירושלים. בשבילה, העבודה בנוטרדם הייתה בריחה מן המציאות ולכן, כשעזבה את הבית זה היה המקום היחיד אליו חשבה ללכת.
דלת העץ הענקית בכניסה האחורית לכנסייה נראתה מפחידה ומאיימת. היא מעולם לא הייתה שם בלילה, בטח שלא כל כך מאוחר, והיא נראתה אחרת לגמרי. כאילו מסתתר מאחוריה משהו נוראי. במרכזה הייתה ידית ברזל מוזהבת והיא אחזה בה בעדינות. 'מה אני עושה?' היא חשבה לעצמה, 'עכשיו שתיים עשרה בלילה. אף אחד לא יענה לי. לא יקבלו אותי'. אך לא הייתה לה ברירה, ואחרי כמה שניות של היסוס היא דפקה את הידית פעמיים בפלטת העץ הענקית.
לקח זמן עד שנזיר צעיר ומנומנם נגלה בפניה. הוא היה חיוור וראשו מגולח. הוא הביט בה בתמיהה ומיד שאל אותה משהו באנגלית. עליזה לא דיברה אנגלית ומבוכה מהולה בחרטה הציפה אותה. היא המשיכה לבהות בראשו המנצנץ של הנער שבצבץ מבעד לדלת וכל מה שהצליחה לומר הוא "שארל?... אפשר לדבר עם שארל". הנזיר נעץ בה מבט מוזר, כאילו הייתה יצור מכוכב אחר, ואחרי השתהות קצרה סימן לה להמתין בחוץ ונעלם חזרה פנימה. עברו כמה דקות עד ששארל הופיע בדלת.
"לילה טוב", הוא אמר בעברית עם מבטא צרפתי עדין, מבט מופתע ומודאג על פניו, "גברת עובדיה? מה את עושה פה בשעה כזאת.... הכול בסדר?".
שארל היה הכומר היחיד בכנסייה שדיבר עברית. מתוקף תפקידו והעבודה הצמודה שלו עם ערבים ויהודים הוא למד את שתי השפות. רוב הצוות במתחם הצרפתי לא דיבר אנגלית, ובלי עברית וערבית הוא לא היה מסוגל לבצע את תפקידו. העברית שלו הייתה די טובה פרט לטעויות קטנות פה ושם להם עליזה לא ממש שמה לב, שהרי גם לה זאת הייתה שפה יחסית חדשה ומוגבלת. למרות ערבית טוב בהרבה, מהיום שהתחילו לעבוד יחד, היא ביקשה שידברו רק בעברית, וכך היה.
"לילה טוב פר (האב) שארל", היא אמרה נבוכה, "אפשר אולי לדבר איתך?".
"מה יש גברת?" הוא שאל שוב וחייך אליה חיוך סלחני וסבלני, "מה קרה?".
היא לא יכלה להסביר לו למה הופיעה ככה באמצע הלילה, הוא היה לא מבין, הוא היה שולח אותה מיד הביתה. גם אם רצתה לספר לו, היא לא ידעה איך להסביר ומה בדיוק להגיד, איך מתוודים כך בפני אדם זר.
"אני... אני לא יכולה לישון הלילה בבית שלי, רציתי לדעת אם אוכל להישאר פה... לא חשבתי בכנסייה", היא מיד הבהירה בבהלה, "חשבתי אולי במלון... אולי בחדר מאחורי הקבלה, יש שם מזר", הוא קטע אותה לפני שהספיקה לסיים את המשפט המגומגם, "בואי בואי", דחק בה וסימן לה להיכנס פנימה, "שלא תמותי מקור".
הוא קיבל את פניה לבוש בבגדיו הרשמיים – גלימה וחלוק כמרים שחור, וסביב צווארו הייתה שרשרת דקיקה עם צלב זהוב שהתנוסס לו על החזה. הם עברו דרך מעבר צר שחצה את הכנסייה לספריית הכמרים, ושם התיישבו ליד שולחן עץ עגול ומאוד מרשים שניצב במרכז הרחבה. עליזה מעולם לא הייתה בספרייה, בדרך כלל העובדים לא הותרו להיכנס לשם. היא התפעלה מהתקרות הגבוהות והמקושטות ומהויטראז'ים הצבעוניים, וניסתה לדמיין את החדר באור יום, כמה יפה ומפואר הוא כשקרני השמש חודרות אל תוך החלל הגדול. בנוטרדם הכול היה כל כך גדול, כל כך עשיר, לא כמו בבית הכנסת הקטן ברחוב שלמה המלך אליו הייתה הולכת עם בעלה והילדים. שני המבנים היו במרחק חמש דקות הליכה אחד מהשני, אך כל כך רחוקים, כל כך שונים.
שארל שילב את ידיו על שולחן העץ המבריק והביט בה, מחכה בסבלנות למוצא פיה.
"הייתי צריכה לעזוב את הבית לכמה ימים. אני לא יכולה להסביר למה, אבל לא הייתה לי ברירה. אם אני יכולה להישאר פה, אני מאוד אודה לך."
היא דקלמה שוב את הדברים שאמרה בכניסה, כאילו הם רק נפגשו. מה עוד כבר יכלה להגיד. היא אף פעם לא חשבה שתצטרך לבקש דבר כזה, לבקש מקלט מאדם שבקושי הכירה.
"את יכולה להישאר פה", שארל השיב בטון מרגיע, "את יכולה לישון במלון, זאת לא תהיה בעיה." הוא חייך אליה חיוך מנחם, והיא בתורה השיבה מבט מנומס ומותש, אמרה תודה רבה וקמה ללכת.
"את לא רוצה לדבר איתי?" הוא שאל, עדיין ישוב ליד השולחן, "אני לא אשפוט אותך, אבל אולי את תרגישי טוב יותר."
עליזה הסתובבה והביטה בו, מנסה לבלום את פרץ הדמעות שהתיישב לה בגרון. היו לה אחים ואחיות ואימא שעוד הייתה בחיים ובעל וארבעה ילדים. הייתה לה משפחה גדולה ולכולם היה אותה, אבל לה לא היה אף אחד. היא הייתה לבד בעולם. לא היה לה עם מי לדבר ולמי להקשיב, לא הייתה לה עצמיות או ממשות או זהות. היא הייתה חירשת ואילמת ועיוורת, היא הייתה ולא הייתה. ועכשיו ישב מולה איש קטן, איש זר שבא מעולם דמיוני, אדם שלא ידע עליה דבר חוץ משהייתה עובדת מסורה ושהייתה לה בת בשם אילנה. אדם שקיבל אותה אליו ככה פתאום באמצע הלילה. והוא, הכומר השמן מצרפת, דווקא הוא זה שביקש לשמוע מה יש לה לומר, מה מכאיב לה, מה מפחיד אותה. היא רצתה כל כך לבכות לו על הכתף, לבכות ולספר לו את קורות חייה, לספר לו איך זה להיות בלתי נראית, לשאול אותו אם הוא מכיר את ההרגשה. היא רצתה כל כך להתפרק ולנמס בין ידיו הקצרות והעבות, להימלט מעצמה. היא לא הכירה את התחושות האלה, את הרחמים העצמיים שפילחו לה את הבטן וסתמו לה את החזה. זאת הייתה חוויה חדשה ומפחידה, אבל היא התמסרה לה בקלות, בחוסר אונים בלתי נסבל, כאילו הייתה חלשה מדי בשביל להתנגד.
"אני לא יכולה לדבר איתך. אני לא יודעת מה אתה תחשוב עליי. אני...", היא בלמה בכוח את הדבר היחיד שהדהד לה בראש, אך מהר מאוד הסכר נפרץ, הסכר המבוצר שעד אותו הרגע לא היה בו ולו סדק, התמוטט בשנייה.
"אני אימא רעה." היא פלטה והתחילה לדמוע, לבכות בכי עצור, כזה שמתאמצים בכל הכוח להסתיר אבל מטפטף החוצה בכל זאת. "אני אימא רעה ואישה רעה. אתה יודע פר, אצלנו תמיד אומרים 'אשרי יושבי ביתך', ואני עזבתי את הבית שלי ואת הילדים שלי ואת הבעל שלי ואלוהים לא ייסלח לי אף פעם על מה שאני עושה עכשיו. על מה שעשיתי היום. גם אם אני אחזור הביתה, בעלי כבר לא ייסלח לי, זה מאוחר מדי. היה לי תפקיד אחד לעשות, וגם אותו לא עשיתי. הוא לא ייתן לי לחזור עכשיו. ככה אני עזבתי אותו לבד עם הילדים? עזבתי אותם ככה ישנים בחדר..." קולה בגד בה והיא השתתקה. בפעם הראשונה בחייה היא אמרה את הדברים שחשבה בקול רם. בפעם הראשונה בחייה היא בכתה מול אדם זר, חיפשה נחמה אצל גוי זר שבכלל לא הכירה.
שארל נמנע מלהגיב. הוא ישב בדיוק באותה תנוחה והקשיב בלי לומר מילה. גם כשהשתתקה הוא לא אמר דבר. הוא ציפה שתמשיך להקיא, שתוציא את כל מה שהיה לה להוציא.
"אני מתנצלת", עליזה אמרה, "אני לא צריכה לדבר איתך על הדברים האלה. זאת המשפחה שלי ואתה לא צריך לשמוע עליה. אני מצטערת שהפרעתי לך באמצע הלילה ומחר אחרי העבודה אלך חזרה לבית שלי." היא שוב הסתובבה ללכת והפעם הגיעה עד לדלתות המקושתות שנפתחו לחצר, לכיוון המלון.
"גברת...", שארל קרא אחריה. הפעם מרחק גדול יותר הפריד ביניהם והוא קם לקראתה בשביל לא להרים את הקול. הוא התקדם לעברה באיטיות, מתנדנד מצד לצד, ידיו משולבות מאחורי גבו. "את יודעת למה החלטתי לשרת את אלוהים גברת?" הוא שאל ונעצר לידה. היא לא ממש הבינה את פשר השאלה והוא כלל לא ציפה ממנה לתשובה.
המשך יבוא...
