נולדתי בירושלים בשכונת בית הכרם, שהייתה מלאה בעצי אורן וברוש
ובתוך כל הירוק הזה אדמו גגות הרעפים היפים של הבתים הקטנים.
ביתי היה בית ספרדי מסורתי – ששר את חגיו וזימר כל העת את ימי
השמח והעצב שלו וכשסבא היה מגיע מן העיר העתיקה אשר ברחוב
היהודים,אפפה את הבית תרבות הלדינו, אבי היה לשומר הגדול של י
פעתה ותפארתה בכל הזמנים.
בבית הספר התיכון בבית הכרם, ששם נבחנתי בבחינות הבגרות שלי, הייתי בטוח שאני יודע בדיוק מה אעשה בעתידי ואיזה תוכן מקצועי ימלא את חיי. כבוגר מגמת מזרחנות הייתי צריך היום להיות מרצה, מורה, או חוקר של תרבות המזרח, האיסלאם, ואורח חייהם של עמי האזור. רצה המקרה, ואל האולם בו נבחנתי בבחינות הבגרות נכנסה תלמידה וצעקה לחלל האולם: "התקבלתי ללהקת הנח"ל" וזה כנראה ששינה את חיי. חשוב לדעת שלהקת הנח"ל של אז, עם אורי זוהר, חיים טופול, נחמה הנדל, עליזה קאשי, זוהר אורין, יצחק שאולי, יוסי פרוסט עם השיר "כרמלית" ואיתמר כהן עם "רחל רחל" הנצחית.
זו הייתה להקה שהייתה חלום ומשאת נפשם של כל בני הדור הזה. כאילו אמרת תיאטרון "הבימה" ו"הקאמרי", ו"בצל ירוק" – הכל ביחד. וכששמעתי שבת כיתתי נכנסת אל ה"מקדש" האומנותי הזה, ניעורו בי לפתע, הכמיהות והחלומות של עד אותו היום כתלמיד בית ספר, שם הייתי יהודה המכבי ומתתיהו ומשה רבינו ודוד המלך – בכל ההצגות השנתיות. כמעט שלא הייתה הצגה בה לא כיכבתי כתלמיד, אבל ההורים שמאוד רצו עורך דין בבית, או רופא, הסתפקו בחוקר או מזרחן והצליחו לשרש ממני את חלום הילדות. אותה בת כיתה החזירה אותי בחזרה אל החלום ועוד באותו שבוע נסעתי עם האקורדיוניסט תובל פטר, בן כיתתי (שלימים ילווה אותי כמוזיקאי בלהקת התרנגולים של נעמי פולני),
לפיקוד הנח"ל ושם שרתי את השיר "עגלה עם סוסה" – ואחר כך דקלמתי את הבלדה של טשרניחובסקי "בעין דור". התקבלנו שנינו ל "להקת הנח"ל". הבוחנים היו אורי זוהר, חיים טופול ואיתמר כהן, וישבו גם בין הבוחנים אפרים קישון ומשה וילנסקי אותם אפגוש מאוחר יותר.
ככה הפסידה האקדמיה חוקר – והרווחתי אני שנות רננים ונועם, סיפוק מקצועי אדיר והרבה נחת רוח, שאני שמח בהם כל יום מחדש – גם בגלל עצמי וגם בגלל שאני משמח אחרים כל העת. אחרי להקת הנח"ל שרתי בלהקת "התרנגולים" של נעמי פולני, שהייתה מהפך בחיי הזמר של אז.
מאוחר יותר בצד היותי שחקן בתיאטרון "הקאמרי", חברתי לאריק איינשטיין ולבני אמדורסקי ז"ל ללהקת "שלישית גשר הירקון", שהייתה מוצלחת ביותר בעיקר בשל היותה מורכבת משלושה סולנים שחברו יחד – לכן כל אחד מאיתנו חיפש בצד השלישייה את הביטוי העצמי – ככה נולד תקליטי הראשון "כל העיר מרכלת עלינו". עם תום ההקלטה נסעתי לארה"ב ולמדתי שם משחק אצל אוטה האגן המורה הדגולה, בבית-הספר "BERGHOF STUDIO" – ולמדתי בנוסף בימוי טלביזיה ב- "R.C.A INSTITUTE" ואז נקראתי חזרה ארצה לשחק במחזר "קזבלן".
למען האמת, חיי האומנותיים מתחלקים לשניים עד "קזבלן" וממנו, כי רק אחרי 606 ההצגות של "קזבלן" יכולתי לחוש על בשרי את תחושת הפרסום והזוהר המאפיינים כל כך את ההצלחה האומנותית. בשנת 1966 במלון "המלך דוד" שבירושלים, נערכה פגישה היסטורית ביני וגיורא גודיק לבין סיימון שמידט, שהציע לי לחתום חוזה בחברה חדשה שהוא מקים - ושתיקרא "סי.בי.אס" ומאז את רוב תקליטי 50 במספר, עשיתי שם – בעיקר עם מפיקה שידעה את טעמי האישי ויותר מכך, השביחה אותו – תלמה אליגון.
שלושה נושאים מלווים אותי כל ימי ולהם ביטוי בכל עשייתי האומנותית:
· "בית אבי" – עם תרבות הלאדינו המפוארת שאני מנסה כל ימי לפארה ולהציגה ברבים. היה לנו בירושלים בית ספרדי מסורתי, שחגג את כל החגים בנועם רב. את הימים הנוראים שהיו מלאי הוד, את חנוכה, ואת ט"ו בשבט, עם השולחן עמוס הפירות, את פורים והתחפושות, פסח ברוב תפארת, שבועות ותיקון החצות שבו חיכינו לשמיים שיפתחו כדי לבקש בקשה. ואז קמנו אל הבוקר בו היה הבית מלא בעשב ירוק – ופרחים, שהיה מפזר אבי בכל חלקי הבית כאות לברכה, ובתשעה באב ישבנו על הרצפה ואכלנו סעודת אבלות לאורה הזהוב ורוד של השמש השוקעת, מדמיינים שכך היו השמיים בעת שהבית הקדוש נשרף בשריפה הגדול – ממנו נתפזרנו לכל עבר למשך אלפיים שנה. מן החגים האלה היה מלווה בשירים שלימים נתתי להם ביטוי בתקליטי – תקליט הלאדינו ותקליטי החגים
· נושא אחר סביבו נעים דימיונותי והגיגיי המזמרים היא העיר ירושלים בית הולדתי, והיא קסומה לי תמיד ומסתורית, משתנה במשך היום בצבעיה ונופיה, עיר בה הולך הקאדי מול רב וכומר מביט בה ממרפסת ביתו, או מגג הכנסייה שלו. עיר בה אין צורך בתמונות של ספרי ההיסטוריה אתה פשוט מביט בהם מן החלון ורואה את שרידיו של הבית הראשון, או השני – יוון, רומא, ביזנטיון והאימפריה העותומנית. אתה עובר במשעולי השכונות וחש את חוזה ?של העיר, שכולם רוצים ביקרה ואיש לא יכול היה להכניעה. כולם עברו דרכה , הרוו בדמם את רחובותיה, הריה וגאיותיה. והיא מביטה בהם במבט של נצח – כשהיא אינה שייכת לאיש – רק שייכים אליה, לה ליפה שבערים. הקדשתי לה לירושלים רבים משירי, שירי אהבה בעיקר כמו הייתה לי העיר האהובה ונחשקת, בלתי מושגת וחלומית. מלאת מסתורין וצלילי מואזין, פעמונים ופיוטים וסלסולים ש חזן משתפך ביגונו.
· הנושא השלישי בו מתרוננים שירי, הוא ארץ מולדת, אני שר לה לארצי כמעט מיום היווסדה, וחלק מן השירים הם בבואה או תזכורת לאירוע מסעיר שהעמיד את תושבי הארץ על בהונות. "מבצע יונתן" . מלחמת יום הכיפורים, גולני בחרמון – ועוד ועוד שירים שהולכים עם המלחמות – השחרור, סיני, ששת הימים, התשה ולבנון. ובין השירים והזמנים תקווה ותפילה שכבר תבוא המלחמה האחרונה. וגם כמובן – שירים שמדברים בקסמה של המולדת, יופייה ויפעתה. כמו: "הייתי בפאריס וגם ברומא, ראיתי את שבעת פלאי תבל – בקוטב הצפוני וגם דרומה – אך אין מקום כמו ארץ ישראל…".
ככה, שפר עלי גורלי וזכיתי לעבוד עם הטובים שבמשוררנו – עם הטובים שבמלחיננו. כמו משה וילנסקי, מרדכי זעירא, סאשה ארגוב, דב זלצר, נעמי שמר, נורית הירש ואביהו מדינה. עם חיים חפר ותלמה אליגון, יורם טהר לב ואילן גולדהירש, אהוד מנור וירון לונדון ועוד רבים אחרים וטובים.
אני חש חובר להזכיר כאן את סיימון שמידט שהיה האיש הראשון שהפך את תעשיית התקליטים בארץ למשהו ראוי ומקצועי. יש שתי תקופות לתעשייה הזאת: עד סיימון שמידט ז"ל והשנייה ממנו – שאז היא הרקיעה לשחקים. |
