לשמש שהפכה להיות דתייה, לשפת התינוקות שהמצאנו בה דיברנו באופן שוטף למרות שהמילים תמיד התחילו באות ת' ולפקיד בבית החולים שבסה"כ ניסה להיות נחמד.
כשאני פוסע לי במעלה חצר בית החולים ולא במסדרונות אני נזכר בפעם ההיא בה שיחקנו משחק – כל אחד צריך היה להגיד במה טוב השני. היינו ארבעה וזה היה בצהריים.
אני ממשיך לפסוע במעלה חצר בית החולים ונכנס אל המסדרונות. הם צבועים בירוק ובכחול כי זו מחלקה לילדים. אני תוהה לעצמי כמה הטריק הפסיכולוגי הזה באמת עובד ואז אני רואה את השלט של המחלקה לטיפול בהפרעות אכילה. הקיר שלה צבוע בורוד, וזה נראה לי קצת מוזר למקם אותו במחלקת הילדים, אני רוצה להגיד על זה משהו לאימא אבל אז אני נזכר שהיא לא באה איתי ואני לבד.
האדם הראשון עליו היינו צריכים להגיד דברים טובים היה יובל – אמרנו שהוא תמיד מוכן לוותר. יובל שמח מאוד וקיפצץ לו בהתלהבות כמו טיגר מפו הדוב מהסרט של דיסני. כשהוא סיים לקפוץ הוא התנשם קצת, נתנו לו קצת זמן להירגע בזמן שאנחנו דיברנו לנו בהתרגשות בשפה הסודית שלנו. אחר כך, היינו צריכים להגיד דברים טובים על שמש.
אני נכנס למעלית ועולה לקומה הלא נכונה. בפעם האחרונה שהייתי כאן היא דווקא הייתה הקומה ה נכונה אבל הם עשו שיפוץ והעבירו את המחלקה האורתופדית למקום אחר. כשאני מגיע אל הקומה הלא נכונה אני יוצא החוצה ומהר מאוד אני מבין שאני טועה. אני מספיק לחזור לפני שהדלת של המעלית נסגרת והיא יורדת לקומה הנכונה. כשהיא מגיעה לקומה הרצויה אני יוצא מן הדלת ואומר לאנשים שבמעלית להתראות בקול קטן. כולם מסתכלים עלי ואפילו שני אנשים גבוהים עם שיער שחור וארוך שנראים קצת כמו תאומים זהים מצביעים עלי באצבעות הדקות שלהם. אני עושה עצמי כאילו אני לא שם לב ומתחיל ללכת במהירות.
על שמש אמרנו שהיא יפה ושיש לה צחוק מצחיק. היא לא קיפצצה, רק אמרה תודה בשפת התינוקות הבלתי מובנית לאנשים אחרים מלבדנו, מכיוון שהמצאנו אותה לגמרי בעצמנו והלכה אל החללית. זו לא הייתה באמת חללית, רק ארגז ישן ושמיכה לבנה משובצת כוכבים.
כשהגעתי למקום בו צריך היה להשאיר פיקדון כדי למנוע מבני האדם לברוח ולא לשלם על צילום הרנטגן, או להגיש טופס שבע עשרה לקופות החולים הפרטיות שלהם הייתי נראה ממורמר, אז הפקיד שהיה אחראי על אסיפת אותו הפקדון סיפר בדיחה. כשלא צחקתי הוא נזף בי ואמר שהחיים יפים למרות שהם קשים. הוא לא הראשון למרות שאני לא אוהב שאומרים לי את הדברים האלו. אם הייתי רוצה לתאר את מה שאמר בצורה קצת מדויקת הייתי כותב שכשהגעתי למקום בו צריך היה להשאיר פיקדון סיפר הפקיד בדיחה, כשלא צחקתי – ציווה עלי לחייך בציווי שהוא כאילו לא ציווי. כאילו רק ייעץ לי לחייך ויש לי ברירה. אני ידעתי את האמת שהפכה את הסיטואציה הזו לבלתי ניתנת לבריחה וחייכתי למרות שלא רציתי והחיים בכלל לא היו קשים.
אחר כך הגיע תורו של אורי ואמרנו שתמיד יש לו שוקולד בבית ושההורים שלו הכי נחמדים חוץ מההורים שלנו. לאות תודה נתן לנו אורי חפיסת שוקולד שהחביא בכיס. כשאכלנו אותה ידעתי שעוד רגע קט ומגיע לו תורי. התרגשתי.
אני נכנס לצילום הרנטגן ומבקשים מ מני להוריד את החולצה – אז אני מוריד, יחד עם הגופייה. אחר כך מבקשים ממני גם לפשוט את המכנסיים – אז אני פושט, יחד עם התחתונים. האחיות אומרות לי להישאר עם התחתונים ותולות עליהן מדבקה משונה כבדה במיוחד שאמורה למונע ממני להפוך ולהיות עקר. אחר כךהן מסתכלות עלי במבט מרושע וצדקני, חושבות לעצמן שאני אדם המחפש לעצמו הזדמנויות להתפשט בפני אנשים, אדם שכל כך בטוח בעובדה שיש לו גוף יפה ונחשק, אדם שלא מסוגל לשאת את המחשבה שלא ידעו את אותה עובדה ומעוניין להראות לכולם את אותו הגוף – אני לא. בזמן שהאחות מכוונת את המצלמה כך שתצלם אותי בדיוק כפי שהיא רוצה וצריכה שתצלם אותי אני תוהה לעצמי האם היא מסתכלת עלי במבט קצת פחות מקצועי. מהר מאוד אני נזכר שאני לא יפה במיוחד ובטח שלא מספיק, אז אני מפסיק לחשוב.
כשמגיע תורי אנחנו רק שלושה ויובל ואורי נראים מהורהרים במקצת, לא כל כך בטוחים מה הם הולכים ואמורים לומר. לא כל כך יודעים איך. אני זזתי כל הזמן, מתקשה להחליט. בסופו של עניין פתח יובל את הפה הקטנטן שלו, ואמר בקול קצת רועד שבכלל לא אפיין את החבורה הקטנה שלנו שאני טוב בלהרחיק אנשים. הסתכלי עליו והוא עלי ואז התחלנו לרוץ.
כשאני פוסע לי במעלה חצר בית החולים ולא במסדרונות אני נזכר בפעם ההיא בה שיחקנו משחק – כל אחד צריך היה להגיד במה טוב השני. היינו ארבעה וזה היה בצהריים. יובל תמיד היה מוכן לוותר ולשמש היה צחוק מצחיק, לאורי היו את ההורים הכי טובים בעולם חוץ משלנו ותמיד שוקולד בכיס. ואני, נעם, הייתי טוב בלהרחיק אנשים.
