קטשופ

קלאוז-אפ עם המצלמה. והיא רועדת לה. הוא מזיל דמעה. סוף מרגש. כן, סוף מרגש. אולי הוא מזיל דמעה לנוכח קטע עצוב ומרגש בספר שהוא קורא, אולי בגלל בדידותו. לעולם לא נדע. יושב תחת עץ ירוק גדול, רק הצל מארח לו חברה נעימה. נשען על הגזע ונאנח עליו. בחיים הוא לא נרדם שם, למרות שרצה, זה תמיד היה נראה לו ציורי מאוד ומרגש להרדם תחת צל של עץ. אבל פחד שאנשים יראו אותו, יגידו - "מי זה הילד המוזר הזה, בטח ילד עזוב. מסכן. אולי נעיר אותו? נציל אותו. חיים - תשאיר לו כסף, קצת כסף, קמצן. ילד ישן מתחת לעץ, חצי זרוק, אולי הוא מת אני לא יודעת, ואתה פשוט מסתכל. תשאיר תשאיר לו חמישים".

אז הוא לא ישן תחת העץ. התחבא תחת המחשבות, תחת הפנטזיות שלו מפני אנשים שלא אהב. לפעמים ראה מישהו קצת מאיים, אז הוא דמיין לעצמו פנטזיה רחוקה-מרגשת. לעוף, או משהו כזה. ולפעמים גם השיער קצת נכנס לו לעיניים. ואף פעם הוא לא אהב להסתפר. אז הוא ניסה להדביק חזק-חזק את השיער גבוה, דפק לו על המצח עד שכאב. ואף פעם זה לא עזר. טוב, הוא גם לא חשב שזה יעזור.

ואז הוא הלך עם השיער על העיניים ברחוב. מסתכל על החנויות, בוחן את האנשים. לפעמים זה נראה לו כל כך שטותי, כל העולם הזה. באיזה קלות זה נברא ובאיזה קלות זה קיים. באיזה קלות הכל מתרחש. כמו רוח שנושבת על השיער או תינוק שבוכה. או זוג מתנשק. או חתול מילל...

הוא מתחיל להתגלגל לתוך הרחוב. בסיבובים קלים, מישהו דחף אותו. כבר כואב לו בראש ואת הרגליים הוא לא מרגיש. הוא עומד למות, הוא בטוח שהוא עומד למות. חושב על הצל של העץ, שעכשיו יהיה בודד. חושב על זה שהוא לא הספיק להגשים את הפנטזיות שלו. והוא מדמם לו.
ברחוב, בודד. מדמם לו. כאילו כל העולם הזה שטותי. מדמם לו, ומחכה לעזרה. מדמם!

איזה ילד מוזר. בטח עזוב, או בודד. מסכן. תעיר אותו חיים, תעיר אותו, תשאיר לו לפחות כסף. נראה לי שהוא מת. תראה את כל הדם.
"זה לא דם" חיים אומר לאישתו.
"זה הכל חרטא, בשביל כסף, את לא רואה? תראי" חיים לוקח את האצבע, טובל בדם של הילד ומלקק.
"קטשופ. בחיי, זה קטשופ".