מגפיים

איזו קניה משתלמת הן היו, המגפיים האלה, היא חושבת לעצמה בעודה הולכת ברחוב בצעדים כמעט בלתי נשמעים.

האקדח מחכה לה בכיס השמאלי של המעיל השחור הגדול מזארה, זה שהיא הכי אוהבת.

היא מזהה אותו.

נאה, קצת שונה מהתמונה שקיבלה מאישתו.

היא מניחה שהיא אישתו לפי ההתנהגות העצבנית שלה והשפת גוף.

השיערות שלו אפרות כבר, לא כמו בתמונה שהיא קיבלה, שם היה לו שיער שחור.

אשתו לא אמרה גם איך קוראים לו.

כאלה חיסולים היא הכי אהבה, שהיא לא יודעת עליהם כלום, כי אז היא היתה מתחילה להמציא לעצמה דמות שלמה.

היא היתה מתחילה מפרטים קטנים כמו שמות, יש אנשים שאתה פשוט רואה על הפרצוף שלהם איך קוראים להם.

לו למשל ממש התאים שיקראו לו טל.

גם השם שלה התאים מאוד לפרצוף שלה.

היא ממש אהבה את זה שקוראים לה מיכאל, למרות שכולם שיגעו אותה עם השיר הזה של אתי אנקרי.

אחר כך היא היתה מתחילה לתפור להם סיפור חיים שלם- בוגד, עבריין, אנס, רוצח, אולי סתם אחד שנקלע לסיטואציה שסיבכה אותו, הכל לפי מה שקוראים להם בפרצוף.

היא אף פעם לא הודתה בזה, גם לא בקול רם בתוך המוח שלה, אבל חלק מהמשחק הזה היה הסחת דעת מכל העניין הזה של הרצח.

לא פשוט ממש לדעת שאתה לוקח חיים, סוג של אלוהים ב'.

היא בכלל לא כזה אהבה להיות רוצחת שכירה, אבל ככה זה.

היא לא הצליחה מי יודע מה בלימודי עיצוב פנים והיא היתה חייבת עבודה, משהו רווחי כזה.

במלצרות היא ידעה שהיא לא תוכל לעבוד, זה לחיות על טיפים ומטיפים היא לא תוכל לשלם אפילו לא על גרביוניי נילון.

היא יכלה לנסות להתקבל גם לעבודה במשרד או משהו, אבל היא לא ממש בקטע של להתחנף ולשכב עם הבוס.

מפה לשם היא הגיעה לעבודה ברצח, לא שהיא עד כדיי כך מתלוננת כן?.

היא נצמדת אל טל מאחורה.

ירייה אחת בחזה מספיקה.

הרבה דם, ממש הרבה.

היא לא מאמינה, הוא לכלך לה את המגפיים החדשות.