מובי דיק/ הרמן מלוויל

מאז ומתמיד המונח 'מובי דיק' היה לעיתים חולף ונקלע לאוזני התמימה, ולמען האמת הרגשתי מן תחושה של בורות כאשר ידיעותיי בנושא הסתכמו בכך שזהו סיפור סתמי על לוויתן, אז החלטתי לקרוא אותו.
זה היה לפני שנתיים כאשר הכריכה נפתחה לראשונה, ובכנות, באמת שלא ידעתי לאן אני נכנס.
קרוב לוודאי שאולי זאת הייתה הטעות הגדולה והטובה ביותר שעשיתי בשנותיי האחרונות.

סיפורו של הרמן מלוויל- מובי דיק, הוא הרבה יותר מסיפור ארוך מאוד, מייגע ומלא באינספור תנומות אקראיות בעל כורחך, בעוד שהמוח משתוקק לשאיבה חדגונית מעמודי הספר אך נאלץ לקבלם רק ברקיע השביעי. מובי דיק, הוא סיפור על השלמה, סגירת מעגל, משל, מוסריות היסטורית, שלווה ייחודית שמוכרת אך ורק לאלו מאיתנו שחוו זמן בים העמוק, ולא בשחייה כמובן.
אך יותר מכל, מלבד סובלנות לקבל את השוני באורח חייהם המוזר אך דומה להחריד של הדמויות המופיעות בספר, ורילרניזציה של מושג הסבלנות, בכך שמשהו אבסטרקטי, בלתי ניתן להגדרה דחף אותי לסיים את ה-628 עמודים. יותר מכל זהו סיפור על גורל, נקמה ועל תפישותיו המרחיקות לכת של מלוויל בתור האדם שנשאר בכדי לספר על תהפוכותיו ורצונותיו.

"...בכל פעם שיצר הרע משתלט עלי... בכל פעם שאני מתעכב ללא משים מול חנויות לממכר ארונות מתים... אז אני מבין שהגיעה העת לצאת אל הים ויפה שעת קודם. זהו התחליף שלי לאקדח ולקליע".
היות ושירתי בחיל הים, הרגשתי חובה על-מוסרית לקרוא את הלבנה הספרותית הזאת, על אף ההרגשה שעליי לחתור בבריכת מלט על מנת להתקדם.
התחלתי לפני כשנתיים, כפי שציינתי, ועליי לומר שאולי עברתי מן כברת דרך מסוימת, כגון ישמעאל בסיפורו בכך שעבר מסע של 3-4 שנים בציד הלוויתנים. אם כך, את 126 עמודיו הראשונים של הספר, קראתי פעמיים, זאת מאחר שמאפייני תפקידי בצבא לא הרשו לי להתקדם יותר מדיי ובריכת המלט נהייתה כבר בלתי ניתנת לחתירה, אז המשכתי אותו כמי שקפאו השד לאחר שחרורי ועכשיו אני חייב לומר שיש מן הרגשת שחרור נוספת בסיום הקריאה, הנחלה הבלתי צפויה.
לפעמים ספקותיי בנוגע לאמינות הממצאים שהוצגו בפניי, גדלו לנוכח מאות השנים שעברו מאז כתיבת הספר מחד והתרחשות המאורעות מאידך, אך בשלב מסוים, נסחפתי לתוך עולמו, ובכל בוקר לבשתי את סרבלי המטאפורי, דימיתי את מנורת חדרי כשמש שטופחת על פניי והשתוקקתי לחזור ולעמוד ביחד עם הצוות על הספינה במרוצתה בחיפוש לוויתנים.
מה שאני מנסה לומר כאן; אין צורך להירתע מהמסה הכבודה של יצירת האמנות המופתית הזו, וגם לא מהחפירות הבלתי מוסברות של מלוויל.

נדרשת הבנה ניכרת שלכם לנוכח הסיפור שלו, בכל זאת הוא בסך הכל מנסה לספר את סיפורו הראוי לשמיעה ולהאזנה. המלצתי היא שעליכם להפליג עמו במסעו הרחק למחוזות יפן, חופי ננטאקט וכף התקווה הטובה, להטלטל בספינתו גם בתקופות הפחות טובות ולהבין איך לעזאזל לפני יותר מ300 שנה, בני אדם צדו חיות פרא באורך של לא פחות מ33 מטרים, ו150 טון במשקלם האסטרונומי, וגם הצליחו (אולם, לא תמיד).

הרמן מלוויל/ מובי דיק (1851)
בתרגומו של גרשון גירון.