הסוד

היא נצרה את הסוד בליבה.

היא לא תספר לאיש, היא לא תוציא הגה, היא תמשיך בחייה כאילו כלום לא קרה.

החלטה הייתה קלה אולם הביצוע גבה ממנה מחיר דמים.

היו ימים שסלחה לעצמה, ויתרה.

והיו ימים שהסוד ייסר אותה. חפר תלמים בנפשה הפצועה.

בבוקר, פוקחת את העיניים, הכאב, העלבון, ההשפלה, חוזרים אליה.

במשך היום מנסה לנוח ממנו, חיה את חייה אולם הוא מתנפץ לה בפרצוף כל פעם מחדש.

היא זורקת אותו דרך החלון הוא נכנס דרך הדלת,

היא משליכה אותו מהדלת הוא חודר דרך שיר ברדיו,

היא מכבה את הרדיו, הוא מזנק אליה משלט חוצות.

היה לו קול, היו לו עיניים, הוא היה ממשי והוא היה נוראי.

לעיתים היה נדמה לה שהיא שומעת את קולו.

בטירופה יכלה לראות את עיניו, בכאביה יכלה לגעת בו.

והוא, סוד נורא ואפל שהכריחה עצמה לשכוח. 

ממציאה עצמה מחדש כל יום כדי להתמודד איתו, ללא הצלחה.

בלילות, עייפה ורצוצה עוצמת עיניה מייחלת לשינה.

דווקא אז מופיע במלוא עוצמתו, חי למולה, לועג, מלגלג. מקנטר.

את באמת חושבת שתצליחי לשכוח אותי? סוד שכמוני לא שוכחים!

דופק על חלון נפשה דפיקות חזקות, מחרישות אוזניים, צורח באוזניה את האמת.

והיא, באמצע הלילה מתעוררת, סיוטים  פוקדים אותה, אלפי סכינים חורצות פסים בבשרה,

לחישותיו צורבות את בשרה, גורמות לעורה להצטמרר כשהוא אומר,

אני הסוד הפרטי שלך.