פרק ראשון לסיפור שאני כותבת - "אלתיאה וג'ורג'"

'זה היה בוקר גשום מהרגיל. הגשם ניתך ארצה ללא הרף. טיפה אחרי טיפה התמלאו הסדקים במדרכות ונהיו לשלוליות אפורות - כחלחלות. העננים השתקפו בהם קודרים, סטטים. ג'ורג' אהב את הגשם. הוא אהב להאזין לצליל המונוטוני שהפיק, לנקישותיו העדינות על החלונות. אבל הוא שנא ברד וסופות. הוא תיעב את הרעמים ואת הברקים שקודמים להם, אורם הבהיר מעוור וצורב. גם אני שנאתי אותם. זאת אומרת, שנאתי אותם כשהוא שנא אותם. אך בימים שהיה במצברוח טוב, רעש הרוח המתדפקת בזעם על החלונות פתאום לא נשמעה כ"כ מאיימת. כשהוא אהב את הרוח, אני אהבתי את הרוח.

"בוא נצא החוצה" ביקשתי.

"לא, אני עובד" השיב. עיניו נעוצות בצג המחשב, גבותיו מתכווצות ומתרחקות לסירוגין תוך הרהוריו.

"אתה תמיד עובד" אמרתי. מבטו אמנם עדיין נח על המסך שלפניו, אך הבחנתי שמחשבותיו נתונות עתה למשהו אחר.

"בואי נצא", אמר פתאום. הוא כיבה את המסך וקם ממקומו. נותרתי יושבת בכסאי, ידיי נחות על עורפי ורגליי משולבות על שולחנו, בזמן שאסף את מפתחות הבית והחליק את כפות רגליו לנעלי הבית. רק לאחר מכן קמתי ויצאנו.

עמדנו תחת מנורת הכניסה הצהובה. אורה העמום הטיל צללים ארוכים של דמויותינו על פני המדרכה המרוצפת, אך העננים האפרוריים טשטשו את צל ראשנו. הבטנו זמן מה באופק הבתים שהשתרע ממולנו: קו מאוזן של חנויות קטנות, חלקן אטומות בשערי מתכת עטורים בכתבי גרפיטי גסים ודהויים. דוכני אוכל ננטשו במקומותיהם, בעליהם הסתלקו מזמן לביתם. למעט קיפוד קטן ומבולבל שהתרוצץ אנה ואנה בחיפוש אחר שיח צפוף להצטנף תחתיו, לא נראתה נפש חיה בסביבה. החלפנו מבטים. "מה אתה אומר?" שאלתי. "אני לא יודע. אני לא אוהב סערות" השיב, ועקב במבטו אחרי תנועת הגשם, שבעקבות משבי רוח חזקים נטה בחדות שמאלה. "גם אני לא" אמרתי. השתררה דומיה קלה לפני שג'ורג' פצה שוב את פיו: "למה זה?", שאל. "אתה יודע שמעולם לא אהבתי סערות. למה אתה שואל?" העפתי בו מבט. הוא השפיל את עיניו לרגע, גבותיו מתכווצות מעט. "סתם תהיתי" אמר לבסוף והרים חזרה את מבטו. מכונית בודדה חלפה במהירות, אורותיה מיטשטשים בגשם הקולח. עמדנו שם מספר דקות נוספות לפני שג'ורג' אמר בקול צרוד: "אני נכנס פנימה", וסגר את הדלת בטריקה.'