בית הספר המחוזי שבמושב שכן מול חנות המכולת של אהרוני. מידי הפסקת עשר היו הילדים שועטים משער בית הספר לכיוון המכולת וקונים ממתקים לארוחת עשר: וביניהם שוקולדים, סוכריות ומעדן חלב. שומר אמיתי לא עמד בשער זולת תלמיד תורן שלא טרח לרשום את שמותיהם של היוצאים. לאחר מכן הוחלף בשומר מבוגר בשם סעדיה, מן סבא טוב לב שטרח וסייע לילדים לחצות את הכביש אל החנות הקרובה.
השנים חלפו, בית הספר התרחב קמעא קמעא. התיירות המבורכת לא פסחה על האזור היפהפה והרחוב הכפרי, הקרתני משהו, הפך להיות לבתים המלאים באטרקציות תיירותיות, הלולים הנטושים שמהם פרחו התרנגולות הפכו לסדנאות ולחנויות קטנות: משפחת אברהם פתחה עסק לרהיטים מברזיל, משפחת שוקרון פתחה עסק לתכשיטים ומשפחה אחרת עסק לשמנים ובשמים.
אדם צעיר בשם איציק מהמושב הסמוך שבנו דודי למד בכיתה ה', ניגש אל שער בית הספר, חיוך נסוך על פניו לאחר שביקר בחנות הרהיטים של משפחת אברהם. הוא קרץ לסעדיה שפתח לו את השער, לאחר שנכנס אמר: "הילדים כאן יבריזו לקנות רהיטים ברזילאים..."
סעדיה עיקל חיוך קל ואמר: "חכה חכה, עוד מעט יפתחו כאן חנות למרציפן, נראה מה יקרה..."
אחח... מרציפן... התענג איציק למשמע שם הממתק האהוב.
לאחר שבוע נפתחה חנות מרציפן וממתקים בלול של אסתר עובדיה, שעות הפתיחה: בין עשר בבוקר לחמש בערב. תחזיותיו של השומר סעדיה התגשמו. התלמידים נטשו את חנות המכולת של מר אהרוני, למעט חסידי מעדן החלב, ועברו לקנות מרציפנים וממתקים טעימים בחנות של עובדיה. על אף המחיר הגבוה, חמישה שקלים לממתק קטן, לא נרתעו התלמידים ושילמו גם שילמו. היו כאלו שלא שילמו ובחרו בדרכים נלוזות להגניב את הממתק אל כיסם ומשם אל חיכם... זאת ועוד, דחיפות היו בתור שהשתרך בהפסקה, לעיתים חילופי כאפות. נימוס לא היה שם, לא מילדים בני תשחורת.
איציק הגיע פעם נוספת לבית הספר לאסיפת ההורים, כשסיים יצא משם עם בנו דודי, הוא ניגש אל חנות המרציפנים. הוא פתח את הדלת, ריח נעים היכה באפו, החנות הייתה ריקה זולת אישה רזה, אסתר עובדיה, שהביטה בהם במבט שווה נפש. דודי הביט במרציפן. איציק נטל שתי חתיכות של מרציפן עם תות ואסתר שקלה את הממתקים
"התלמידים מביאים לך פרנסה..." אמר בעוד הוא סוקר את היצירות הממותקות שעמדו מול עיניו.
"איזה פרנסה... חלק אומנם קונים אבל חלק אחר גונב את הממתקים. נשבר לי, דיברתי עם המנהל של בית הספר, דיברתי עם השומר. שום דבר לא עוזר. גם אם חוסמים אותם, אחרי הלימודים הם באים ומשתוללים..."
"חבל"
"תשמע, זה לא סתם ממתקים, אני מעצבת אותם, מפסלת, עובדת מאוד קשה..."
"העסקים כאן פורחים, זה כיף לשמוע, אבל לא כיף לשמוע על מה שהולך אצלך..."
"ככה זה, אין פרנסה בלולים, פותחים עסקים קטנים, אבל ליד בית ספר לנערים, ועוד עסקים לממתקים. איזה עסק, זה לא עסק, זה רסק!"
"ואיך הילד?" הצביע על דודי, היא הביטה לעברו וזיכתה אותו בחיוך דק.
"אני לא כל כך מכירה אותו. יש יותר מידי ילדים כאן..." סיננה ובתגובה דודי הוריד מבטו אל הרצפה.
איציק נזכר במחזה שראה בחנות מכולת בקרית משה בירושלים, כיצד מייצרים סדר בחנות בה מבקרים תלמידים.
אני אתן לך עצה, אמר ולחש באוזנה כמה מילים.
אבנר, תלמיד כיתה ט', נער גדל מידות ישב על הברזלים בסמוך לתיכון העירוני בבית שמש, לרגע רצה לקחת סיגריה מכיסו, אך ראה כמה מורים מסתודדים לא רחוק ממנו וויתר על הרעיון.
אוטו עצר לידו, ראש הציץ מן החלון, אסתר עובדיה הביטה בו במבט בוחן.
"אתה הבן של מנשה, אתה רוצה עבודה?"
"מה העבודה?" שאל הנער ונענה.
אבנר ישב בחנות המרציפנים בשעות הלימודים במקום לשבת בבית הספר, ידיו היו שלובות כבעל בית, עיניו מצומצמות, הוא בחן כל תלמיד ותלמיד, אם ראה שתלמיד או תלמידה לוטשים עין או מנסים לשלוח יד לעבר מרציפן מבלי לשלם, היה גוער בהם בטון גס:
"באת לקנות או באת לעשות משהו אחר?"
אם היה מישהו נכנס עימו לדין ודברים, או אם היה נתון במצב רוח לא טוב היה אומר לו:
"בוא צא החוצה אם אתה גבר!"
ושם היה מיישב עימו את החשבון.
בפי התלמידים נקרא "אבנר הביריון"
אסתר עובדיה רוותה נחת, התשלום ששילמה לו היה מינימלי, הממתקים הפסיקו להיעלם מהשולחן. התלמידים התנהגו כשורה.
מידי פעם היה אבנר רומז כי מגיעה לו העלאה בשכר. היא הייתה דוחה אותו. מה הילד הזה מבין בכלל, אמרה לעצמה.
אחר צהריים אחד הגיע איציק לביתו שבמושב הסמוך, הוא ראה את בנו חבוש בידו ופלסטר מכסה את פניו.
"דודי, מה קרה?" שאל
"נכנסתי לחנות המרציפן... בטעות לקחתי מרציפן תות אחד ורציתי לשלם עליו, עמדתי בתור, היו קצת דחיפות. בא אבנר הביריון, דחף אותי החוצה... אם לא היו עוצרים אותו. היה יכול להיות יותר גרוע..."
פניו של איציק החווירו. הוא התניע את הרכב, נסע לחנות המרציפנים של אסתר. כשהגיע לשם ראה את הדלת פתוחה. שולחן המרציפנים היה הפוך, מעט ממתקים היו פזורים על הרצפה. אסתר ישבה על כסא, התיבה בה אחסנה את הכסף הייתה מונחת ריקה בידיה. היא הביטה לעברו של איציק וסיננה:
"תראה תראה איזו עצה נתת לי. מה עשה לי הביריון הזה! מה עשה לי!"
