סיפור זה מוקדש לגלעד שליט
http://www.galiwords.com/Show_Chosen.asp?DynamicContentID=71568 (חלק א)
"המוות אינו מחוסר עבודה,
ולא מקבל דמי אבטלה'
יצאתי
מהבית כשעצבים עוטפים את דעתי, כל כך הרבה אנשים יש בחוץ שאי אפשר לצעוק
אפילו בשקט את כאבי מבלי שיבחינו בי, כולם פה נתקעים בי, נראים בודדים, לא
מבינים למה החזירו אותם לארץ המובטחת הזאת, לא כולם מתחברים בדיוק לבית
המקדש החדש שנוצר ולכל הנוהל "עשה לי טוב" הזה שבא איתו. אשתי לא מבינה
שהעבודה היחידה שהייתה לי בחיים זה להיות סוהר? ועכשיו כשכולם הפכו ל'אנשים
טובים' לא תהיה לי שום עבודה, אני זקן מידי בשביל ללמוד מקצוע חדש. מרוב
עצבים הרמתי אבן שהייתה בשפת המדרכה וזרקתי אותה לעבר מכולת שחלון הרעבה
שלה התנפץ עכב לזה ומייד איש שמנמן עם שפם וקרחת הלובש גופייה צמודה כשכתמי
זעה דבוקים עליה יצא כשהוא לא מבין מה קרה וצעק בקול רם לעבר ההמון תוך
כדי שהוא מחזיק את ראשו "מי עשה את זה?!" אני ישירות הסתובבתי לאחור
והתחלתי לצעוד נגד הזרם כשלפתע שמעתי ילד צועק "האיש הזקן עם החולצה
השחורה הזאת עשה את זה! ראיתי אותו ראיתי אותו" ואני התחלתי ללכת יותר מהר
"היי אתה!" האיש צעק והלכתי החלה למהר עוד יותר "בוא הנה לפה עכשיו לאן אתה
בורח! –" ואז הוא אמר מילה שגרמה ללבי להחסיר פעימה "-פ-ו-ש-ע!" פושע?!
אני?! "תפסו אותו!" הוא צעק ואני התחלתי לרוץ בכל הכוח הדל שנותר בי עם
השנים חזרה לביתי. מה אתה מתנשף ככה?" אמרה אשתי ואני לא הגבתי לה.
לקחתי תפוח ירוק שהיה על קערה על השולחן בסלון ונכנסתי לחדרי וסגרתי את
הדלת אחריי.
פשע = עבודה. איך לא חשבתי על זה קודם כל
הזמן הזה? אני הייתי בטוח כשהמשיח הגיע שאין יותר מה שמכונה "פשע" אבל הנה,
במויי ידי יצרתי דבר כזה, לא פעם ולא פעמים אנשים נשלחו למעצרים בגלל נפוץ
שמשות חנויות ואז היה עבודה. אז מה אני צריך? אני צריך ליצור פשעים,
להאשים אנשים אחרים בהם וכך הם ייכנסו לכלא ובכך יהיה לי עיסוק משמעותי וזה
מה שאומר שאשתי תחדל מלעקוץ אותי על בטלנותי הנמשכת.
אבל איך אני יעשה את זה? הרי גם אם אעשה פשעים איך האשים בהם אנשים אחרים? חשבתי
וחשבתי ולא עלה בדעתי שום רעיון מוצלח ולרגע גם ייאוש החל לעלות בי כשאז
פתחתי את אחת ממגירות השולחן בחדרי בשביל לקחת סיגריה המוסתרת בין כל הדפים
שיש בו כשלפתע אני שם לב לדף ממש מקושקש, הרמתי את הדף כשאני רואה שבין כל
הקשקושים האלה (שעשיתי אותם עוד לפני שהמשיח הגיע לארץ) שמות של אנשים
שאני שונא שדפקו אותי בחיים במהלך השנים שהייתי בודד. כמו שכר דירה, כמו
גנבת חנייה, כמו שקרים שסיפרו לי וכ"ו.. אני זוכר שתמיד אמרתי שיום אחד
הגלגל יסתובב וכל העול שעשו לי בחיי הם יקבלו ישר לפניהם. ואז, אז המזימה
להחזרת העבודה צפה לי בנהר המחשבות שלי.
הלכתי למטבח,
לקחתי את הסכין הכי חדה והכנסתי אותה אל מתחת למכנסיי, אשתי המקומטת נרדמה
כשעיינה פקוחות מול הטלוויזיה. למה עיינה פקוחות? אני אסביר, כי כשהיא
נשרפה בבנייני התאומים לפני עשרים וארבע שנים היא נשפרה כשעיינה פקוחות כי
היא הביטה על ילדנו בבהלה, רצתה לצפות בהם עוד כמה שניות לפני שהיא מתה.
ועכשיו כשהיא חזרה לחיים, כל פעם כשהיא הולכת לישון עיינה לא נעצמות ולהפך,
הן נפקחות אפילו עוד יותר ממה שבדרך כלל ואישוניה נהפכים לאדומות. אז
יצאתי מהבית בשקט, בשקט כשהסכין דוקרת אותי מעט ברגלי, השעה הייתה כבר שתים
לפנות בוקר וזה בטח אומר שיש פחות אנשים בחוץ.
הלכתי באחת הסמטאות
לחפש איזה הומלס שלאף אחד כבר לא ממש אכפת ממנו. אה כן, שחכתי. כבר אין
יותר הומלסים מאז שהמשיח הגיע. אז חיפשתי כל אדם הנראה לי קצת בודד, ואז
ראיתי אותו – אפשר להגיד "אותה" מתקדמת לעברי – בחורה בשנות העשרים לחייה.
שערה אדום פזור לכל עבר- סריג בורדו על גופה וג'ינס שחור על גפיה התחתונים.
פנייה חיוורות מעט, נקודת חן מתחת לעינה הימינית שהייתה אדומה מעט, שבישרה
לי שבכתה לפני כמה רגעים. היא התקדמה מולי ואני התקדמתי לעברה. הרחוב היה ריק מכל נפש וחשבתי שזאת ההזדמנות.
אז
התקרבנו אט, אט אחד לשני וכשבשנייה שעברנו אחד את השני תוך כדי שמבטי
מורכן ארצה, שלפתי את הסכין מתוך מכנסיי כשאני מרגיש שאני שורט בו את עורי
ובעיניים עצומות נעצתי בגבה ללא רגש וללא מעצורים וללא פחדים וללא כל כוונת
חרטה את להב הסכין הגדולה מה שגרם לה לפול ארצה ללא שום תגובה. חיש מהר
הרמתי את הגופה שלה ונכנסתי איתה לאחד הסמטאות הצדדיות ועם הסכין חרטתי לה
על ביטנה את שמו של אחד האנשים שאני יותר שונא בחיי "רפאל מורצינגור" (שעשה
לי בחיי מספר 'קטעים' מסריחים בחיי כמו לדרוס לי את הכלב, לתפוס לי את
החנייה הקבוע שלי ואפילו פעם אחת בחג הפורים לקח לי את משלוח המנות שהוא
הכחיש כמובן את המיוחס לו). והשארתי אותה מוטלת על רצפת הסמטא ויצאתי ממנה
מהר וניסיתי להראות אדיש למצב וחשבתי על איזה תענוג לחזור יהיה לחזור להיות
סוהר ועוד שהאסיר הוא לא פחות מרפאל מורצינגור. אבל זה לא מספיק רק
איש אחד, אז הלכתי לתחנת דלק ושמה החדרתי את להב הסכין שלי בכמה עובדים שעל
גופם חרטתי עוד כמה שמות של אנשים שאני שונא, המשכתי הלאה ונתקלתי בעוד
ועוד אנשים ואפילו שרפתי איזה גן חיות בדלק שגנבתי מתחנת הדלק שכמובן
השארתי בבירור בו ראייה שתקשר אחד ממקורביי השנואים לשמצה.
אז
אחרי ליל הדמים שעבר עלי חזרתי הביתה. לא לפני שאני שורף את בגדיי באחת
הסמטאות בכדי שלא יהיו עלי חשדות. את הסכין שטפתי והחזרתי למקומה במטבח
והלכתי להתקלח כשהרגל שלי מדממת כתוצאה של חיכוך הלהב בה. ואז בסוף, בסוף
הלכתי לישון כשאשתי במיטה גם, עליתי עליה בשקט בשביל לא להעירה "איפה הייתה
ירון?" שמעתי אותה לוחשת "חיפשתי עבודה" אמרתי ועצמתי עיניי "אני מאד
מקווה שגם מצאת" היא לחשה ואני לא השבתי לה.
.רק חייכתי ונתתי לשינה לחלחל
בי.
(המשך יבוא..)
