למצולות.

הנסיעה במונית הצהובה בלילה המשיכה משומה יותר ממה שהיא הייתה צריכה. אני ישבתי מאחורה עייף מאד, שקוע במחשבות על האבדון שקרב ובא, בא והולך ממני וממני והלאה. הנהג מונית היה אפרו אמריקני שחור ושמנמן עם כובע כחול של דיילים על ראשו. זה היה לילה והמטר לא הפסיק לתופף בקצבו המהיר על הגג. אני מסתכל על הנוף החשוך בחוץ ומנסה להירגע מהתחושה החזקה שתקפה אותי. עייני התעפצו לרגע ונרדמתי לשנייה כשמה שאני רואה בשנייה הזאת זה אור לבן ומסנוור ואישה שבמבטה קוראת לי לחזור. פקחתי עייני והנהג השחור הסתכל בעיניו הלבנות במראה עליי וככה הוא ממשיך לנהוג לו ותחושת האבדון ממשיכה לחלחל בי עד שבא לי להקיא ״תתעלם ממנו״ שמעתי מישהי אומרת לי באוזן שמאל ואני הסתכלתי לצידי וראיתי שליד החלון השני יושבת בחורה ששערה ארוך ואדום וכך גם בגדייה היו אדומי דם ״כן, אני צריך להתחזק״ אמרתי לה ונשמתי נשימה ארוכה וחנוקה שהביאה לי הרגשה כאילו נשמתי מים ״תן לעצמך לצלול״ הבחורה אמרה ולפתע בגדייה ושערה נהפכו לצבע כחול מצולות ״את מתה על הקטע שלהחליף בגדים אה?״ ״ומתי אתה תחליף סוף סוף את החולצה?״ היא שאלה ״אני צריך קודם כל לתבוע״ אמרתי לה ״לא לתבוע, - לצלול!״ היא אמרה ואז הבנתי את הטעות שלי ״טוב תורידי את המים״ אמרתי לה ״אין בעיה בכלל" היא אמרה והוציאה מהמושב האמצעי ידית של אסלה והורידה את המים ואני הסתובבתי וצללתי אל תוך המושב.

פניי היו שקועות בתוך שלולית מים בוצית וחמה והחלק האחורי שלי היה חם מאד "זהו זה, זה הכי עמוק שאתה יכול לצלול?" שמעתי את הבחורה אומרת. נעמדתי, הסתכלתי סביבי ומה שאני רואה זה רק חול, חול, חול ועוד קצת חול. הגעתי למדבר ענק זהוב וחם של כלום כשמתחתי נמצאת שלולית קטנה, "אם לא תדע לצלול בעצמך כמו שצריך אתה תתפוגג מהעולם, אתה צריך להעלם בתוך תוכך" הבחורה אמרה מאחוריי, הסתובבתי אליה כשיש בי רגשות אשם על עצמי, הפעם בגדייה ושערה היו זהובים "אני לא מצליח" אמרתי לה בפה מלא בחול "אתה חייב!" היא אמרה והתקרבה אליי עד שפשפתיה היו קרובות לשפתיי "אני מתגעגעת אלייך ירון" היא אמרה ואני הצטמררתי ורציתי לבכות "אבל אני לא מצליח, תעזרי לי!" "אני מנסה ירון, מנסה הכי חזק" היא אמרה ותפסה את שתי ידיי חזק וליבי עצר פעימה, היא הייתה כל כך יפה עם פניי הפייה וחיוך המלאך שלה. "אני רוצה אותך, וצריכה אותך איתי יותר מתמיד, אבל אתה חייב לברוח לעט אתה. ורפאל עסוק בלהבריח את שלחיי האלוהים" ואז היא עזבה את ידיי וליטפה את פניי ואני תפסתי בחוזקה יד אחת שלה וקרבתי אותה עוד אליי עד בהיותי מנשק אותה קלות על שפתיה "קרן" אמרתי לה מבלי לדעת למה "יפה שאתה זוכר את שמי" היא אמרה ונישקה אותי גם "קחי אותי איתך לא משנה לאן, רק תטיסי אותי מארץ המחשבה הזאת" "הייתי רוצה, אבל אני פה רק עד שאלוהים יסלח" היא אמרה ולקחה צעד אחורה, עיינה היו אדומות ונדמה שהיא רוצה לבכות "עכשיו דיי!" היא אמרה ולקחה כמה צעדים אחורה והרימה ידיים "אני חייבת להעלים אותך עמוק יותר, לחלומות שהם לא יחשבו למצוא אותך בהם" ולפתע ראיתי מאחוריה חבורה של אנשים הלובשים שחור אלגנטי כשמשקפיי שמש שחורות על פניים וכנפיים ענקיות יוצאות להם מהגב "תצלול ירון, הכי חזק שאתה יכול. כי אם לא אתה נעלם לתמיד" היא אמרה ולפתע השמים הפכו שחורים מלאי עננים והרגשתי טיפה ועוד טיפה על ראשי, כמו מקודם במונית. ומטיפה לטיפה גשם זלעפות שתף את הכל "זה הזמן ירון!, תסתכל למטה על השלולית שלך, תראה איך היא גדלה!" "תעצרו בשם אלוהים!" שמעתי את האנשים מאחורה צועקים והם החלו לטוס לקראתנו בעזרת כנפיהם "תצלול" היא אמרה ולפתע מלאך אפור בוהק עם זנב ורוד של חזיר שיוצא מעכוזו בא מהשמים וצעק "ירון תצלול עכשיו!" ונכנס למלחמה עם האנשים השחורים עם הכנפיים, אני נשכבתי בתוך השלולית הענקית, עצמתי עיניי והבאתי לעצמי לצלול בתוך השלולית. לתוך תוכי, הבאתי לצלילי הפגיעה של הגשם לחדור לתוך המחשבות שלי שבהם ראיתי דובי נמלים, ויערות שהחיות הם בעצם העצים ואוניות בצורה של חלזונות ואנשים שלא מפסיקים לבנות עד שאין להם מקום לבנות יותר והם החלו לבנות על עצמם גורדי שחקים וצללתי עוד ועוד לעולם שאני יודע שגם בו לא יהיו לי מנוחות.