חזק-חזק

בתוך הירוק של העיניים שלה הוא ראה בניינים גדולים ממתכת. גבוהים גבוהים. כשלמד לקרוא מחשבות הוא שמע אותה אומרת לו בראש הרבה פעמים, "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך", ואז הלב שלו היה מתחיל לדפוק חזק-חזק, כמו שהיא אוהבת, ולא רק בסקס, היא אוהבת חזק-חזק במוזיקה, והיא אוהבת חזק-חזק בחיבוק. וגם חזק-חזק בלב. שהתגעגעה אליו אז זה היה חזק-חזק, והיא לא הפסיקה להתקשר ולשאול, ולחשוב.

"תנשק אותי חזק-חזק", היא אמרה לו, והוא הדביק את השפתיים שלו אל השפתיים שלה, הצמיד אותה אליו, קרוב-קרוב, ולא עזב. העיניים שלה התכווצו, לפעמים היה רוצה לראות עוד קצת מהבניינים הגבוהים בעיניים הירוקות שלה, לפעמים חשב שאם יסתכל עוד יותר קרוב הוא יראה דברים אחרים, אולי ציפורים, אולי נהרות. הוא אהב את איך שהריח שלה היה מסתובב במעגלים אל תוך הנחיריים שלו. אחר כך יכל להריח בכל הגוף שלו את הריח שלה. הוא סובב אותה ונישק לה על הצוואר.

הספסל החום התבהר מהשמש. הציפור אכלה פירורי לחם זרוקים על הרצפה. הוא חושב, איך הוא נפל. ארבעים אלף שקל הוא הפסיד. ועל מה, ועל מה? "כוס-אמק", שירבב לתוך החום הישראלי, "כוס-אמ-אמק". כשישב על הספסל החום ראה את העננים מסתירים לו קצת את השמש. כשהיה ילד הוא היה שמח כשזה קורה, עכשיו השמחה נעלמה לו. בעצם, כל שמחה נעלמה לו. רק האישה עם העיניים הירוקות נשארה השמחה שלו. וגם היא, גם הוא, כאילו - גם הם. הם רק קצת ביחד, לא הרבה, קצת. אוהבים חלש, מתגעגעים הרבה. "שריטה של נשים", הוא אומר לחברים שלו, "אין לי מושג למה אנחנו לא קבוע".

איך העננים מסתירים לו את השמש, העיניים שלו מנצנצות מדאגה. "כוס אמק", הוא אומר. "ארבעים אלף שקל". זה צובט לו, כואב לו. בלב, בבטן, בכיס. חזק-חזק, כמו חיבוק של נערה עם עיניים ירוקות, כמו לב שדופק, מוזיקה רועשת. חזק-חזק זה צובט לו. ואיך הוא חושב עליה, אולי היא עם מישהו אחר, אולי, אולי היא אפילו מתגעגעת.