שמע ישראל

בס"ד

מבוסס על סיפור אמיתי שסופר בידי ר' שלמה קרליבך ע"ה

"עכשיו, רוץ!” אני שואג, “רוץ! רוץ! רוץ!” אנחנו שועטים לעבר המכתש הבא, מקווים למצוא מחסה מהכדורים העפים לעברנו מכל כיוון.

"שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד!" אני שומע את השאגה הצפויה והמוכרת לצידי. אני מתעלם. ממשיכים לשעוט קדימה, כמו סוסים, מותירים שובלי חול מדברי באוויר.

1973. סיני. דיונות חול שמשתרעות עד אין סוף ומעל רקיע אובך כתום. שלושה לוחמים מיוזעים. לבבות מפרפרים. טרטורי יריות, ואנכי, רץ עם המחצית הנותרת של צוות הטנק האבוד שלי.

אנחנו קורסים במכתש הקרוב.

"בואו, חבר'ה." אני צועק תחת רעמי הכדורים. הם מתקבצים אלי. שניים במספר. שאול התותחן, שערו גלי, עיניו כהות, כיפה ירוקה לראשו, ואריאל הנהג, מבעו אימה ופחד וקומתו קטנה. היה גם דני ואשר אבל אלו היו ולעולם לא ישובו, הלכו עם פגיעת הפגז.

" ברגע שאתן את האות אנחנו נצא שוב. שאול, אתה מאגף מאחור כמו קודם ואנכי ואריאל נאגף מלפנים, ברור?"

"כן, המפקד." חלש וקטוע של אריאל. שאול רק מהנהן.

כשהאות ניתן אנחנו שוב פורצים בריצה מטורפת לא לפני ששאול צועק "שמע ישראל ד' אלוקינו ד' אחד".

למדתי להבליג. בתחילה כעסתי. ביקשתי שיפסיק, אך הוא רק אמר בנחישותו הפשוטה "אתה תלחם בדרכך שלך ואני בדרכי שלי." אני רק הפנתי גב וסיננתי קללה בתסכול.

תושב השומר הצעיר אנוכי וקריאה שכזו שוב ושוב בסביבתי מוציאה אותי מדעתי. אין לי היכולת הנפשית לעמוד בכך. אך בחוסר ברירה אני נאלץ להתמודד כי מאז ועד עכשיו נשלחת הצעקה האמונית הזו אל האוויר המאובך מדי כמה דקות.

בריצתי חש אני את שאול ואריאל מאחורי. עלינו להגיע למעוז צה"ל הסמוך. רק עוזי לגופינו.

העקשנות שלו. היא מעבירה אותי על דעתי. האמונה שלו. היא כמעט שלא מציאותית.

הוא סיפר לנו על אשתו והילדים. 'גם בבית אתה צועק שמע ישראל' צחקתי לו, והוא רק חייך 'לפני השינה' הוא אמר.

אנחנו ממשיכים לנוע קדימה.

גוש כהה קרב לעברנו בזחילה מסורבלת. טנק מצרי. זה מה שחסר לנו. אנחנו מחליפים מבטים במהירות ועוד לפני שמספיק אני לחלק פקודות נשמע מטח כדורים. הם עלו עלינו. אנחנו נשכבים על הארץ במהירות. חול נכנס לעיננו. לצידי מתנשף שאול. "שמע ישראל" הוא קורא, "שמע ישראל". אך משהו בקולו נשמע חלוש. אני מפנה עיניים עיוורות לעברו.

"שאול!" אני צועק.

בום!

הדף אדיר והתפוצצות מחרישת אזניים. אנחנו מושלכים באוויר ונוחתים במרחק ניכר לימין.

אני יורק חול. הם ירו עלינו נ"ט, הנבלים. אני זוחל כשאבק ממלא את עיני.

"שאול," אני קורא.

מצאתי אותו. הוא שכוב על גבו בצורה לא טבעית.

"נפגעתי." הוא אומר לי. ואני חש את הדם מגופו, וכמו הבזק אני מבין כמה הוא חשוב לי וכמה שאני אוהב אותו.

"שאול," אני אומר שוב, חסר אונים, חסר מילים.

"תגיד למשפחתי-" הוא משתנק, דם נוזל מפיו, "שאני אוהב- שאני אוהב אותם-"

האבק מתחיל להתפזר ואיפשהו בזוית עיני מתקרב לו הטנק המצרי.

"ותגיד שמע ישראל- " הוא ממשיך, אני מצמיד את אזני לפיו,

"-במקומי-"

צעקות בערבית ויריה אחת או שתיים. אני מזדקף וצועד קדימה ברעד. ידי מורמות, מאחורי אריאל. אנחנו נכנעים.

הם דוחפים אותנו לתוך הטנק באלימות.

"שמע ישראל" אני לוחש ורק מבטו התמה של אריאל מלווה אותי וגופתו הרופסת של שאול שננטשה אי שם בין אבק השממה ופיח המוות.

 אשמח כמו תמיד לקבל הערות בונות שיעזרו לי להשתפר

 ותודה גם למי שסתם קורא את הקטע