אחד עשרה

מתבוננת בשעון ורואה 11:00

השעה בה התכנסנו אצלך מסביב לשולחן ואכלנו את מטעמי ידייך.

יום לפני שהכל קרה עוד הספקתי להקליט אותך אצלי בפלאפון,

מסתכלת על הצילום שוב ושוב

שומעת את קולך ולא מאמינה שאתה כבר לא כאן.

מתבוננת בשעון השעה 10:30 זוהי השעה שבה הייתי מודיעה לך האם אני מגיעה,

והמשפט הבא היה "יהיו לך מים לקפה".

עולה אלייך לדירה עם תחשוה שונה כזו מוזרה,

בדרך פוגשת אנשים שונים שאומרים שאתה חסר להם וגם לי.

מתבוננת בחלון ורואה את דמותך צוחקת מחייכת ויודעת שתמיד תישאר בליבי.

נכתב לזכרו של אפרים אסנין ז"ל

כל הזכויות שמורות ל:לירוני