הקיר בין עשר לאחד עשרה

קיר נבנה  בדרך כלל כדי להגשים יעוד, כדי להיות חלק מבית. אך האם בונים קיר רק כדי שיהיה קיר?

מחשבות כאלה התרוצצו  בי לסירוגין, כאשר הרגלים צעדו על דרך מרופדת במצע חצץ חורקני, והעיניים עקבו במפה אחר הקיר שבין עשר לאחד עשרה.

פתחתי את שער המתכת  הרחב שבין הביתנים. חצר פנימית הייתה כלואה בפנים. בקדמתה ניצב קיר בטון גבוה, רחב ואפור. מאחוריו הייתה חומה שסגרה את החצר. על חלונות הביתנים  משני צידיו היו לוחות עץ משופעים, שחסמו את המראות, אך אפשרו את הקולות.      

ניצבתי לפניו. היבטנו זה בזה, אני בכעס והוא בכאב. קיר עבה מאד, שסימני תבניות הבניה חרטו בו צלקות. היו בו גם חורים, כאילו ציפור ענקית חזקת מקור ניקרה בו. למרגלות הקיר היו פרחים לבנים.

" מדוע אתה כועס עלי?" לחש בקול צרוד וחורק.

"כי אתה קיים." השבתי מייד, ללא היסוס, ללא מחשבה יתרה. "אילולא היית קיים, יתכן והאחרים היו בחיים." למשמע דברי צחק, צחוק מר.

" האם אתה תולה בי את האשם?"  שאל בקול שבור.

"כן, אתה קיר הידוע לשמצה בין עשר לאחד עשרה."

" פעם הייתי קיר, היום אני מצבה, אתה לא יכול לתלות בי את האשם לטרגדיות שהתרחשו למרגלותיי. הבט בי! אני עומד, אני קיים, ידי יצוקות בתוך הקיר, אבל בגופי תמכתי באלה הנופלים, ספגתי  את הלם הקליעים, כאבתי את כאבם, השתקתי את זעקתם, הוכתמתי בדם החם שפרץ מגופם, ינקתי את חירחורי חייהם האחרונים."

"וזה הופך אותך לכותל של קדושה?" שאלתי בהביטי אל נקבי הקליעים.

"לא, בהחלט אינני קדוש, אך הזיכרונות  שבי הופכים אותי למצבה, לפיהם של אלה השותקים."  
" אתה רוצה להיות מצבה שיבושם לך, אבל קיר של מלט יצוק לעולם לא יכול לאגור זיכרונות." אמרתי והנחתי ידי על גופו הקר. הצחוק שפרץ מתוכו הייה מר ומתוסכל. הוא כאב את חוסר האמון שלי.
"אלכס היה נער בן שש עשרה או שבע עשרה" הקיר התחיל לספר ואני לא הפסקתי אותו. "הוא היה צנום, עם עיניים ענקיות. כשהוציאו אותו אל החצר הוא הייה ערום, והבל כבד יצא מפיו. בחוץ הייה כפור. פניו היו חבולות ומוכתמות בדם. הם הוציאו אותו מהמרתף של אחד עשרה. ממולו עמדו חמישה חיילים וקצין. הם היו לבושים ומוגנים היטב בפני הכפור.
בידיהם היו תתי מקלעים. אלכס ידע כי גורלו נחרץ, אך לא הראה שמץ של פחד. הוא צעד לעברי מלווה על ידי שני חיילים שהשעינו אותו עלי. ברגע שהתרחקו הוא פנה לאחד מהם הצעיר שביניהם וצעק לעברו

"חייל, מה עשיתי לך, שאתה רוצה להרוג אותי?" החייל הביט באלכס בפליאה, שהחזיר לו במבט נוקב.
"זה לא אני שרוצה להרוג אותך". ענה לו החיל

הקצין שעמד עד לאותו רגע בצד, צעד לעבר החייל הביט בו בכעס וצעק,

"קארל מה אתה עושה?"

"אני לא עושה דבר, אני לא רוצה להרוג אותו, הבט עליו הוא בסך הכול נער, יותר צעיר ממני, מה הוא כבר יכול לעשות שצריך להרוג אותו.

"הוא חתיכת יהודון מסריח, הוא האויב השלך, הוא מסכן את הגזע הטהור שלך," צעק הקצין לעבר קארל

"ואתה תוציא אותו להורג, זאת פקודה."

"אינני רוצה לירות בו,"השיב הנער החייל.

הקצין שלף את אקדחו וכיוון אותו לעבר ראשו " אתה תירה בו, יורה יחיד. אם לא תירה בו אוציא אותך להורג יחד איתו."

קארל הפנה פניו אל הנער.  אלכס הביט בו במבט חודר ללא פחד ואמר " אני יודע שאני אמות ואתה תחייה, אבל אני אחיה  בתוכך לעולם, בתוך הזיכרונות שלך. אתה לא תצליח למחוק אותי מחייך.

קארל הביט בו עמוקות, הוא הבין כוונתו. אקדחו של הקצין היה צמוד לרקתו האיום על חייו היה מוחשי כמו מותו של אלכס. דמעות זלגו מעיניו, אצבעו סחטה את ההדק וצרור כדורים פרץ מקנה תת-המקלע אל  עבר חזהו של אלכס, שהוטח לעברי, הדם שניתז מגופו מילא את הנקירות שיצרו הקליעים. ניסתי לאחוז בו ולחבקו, אך הוא החליק מטה למרגלותיי ומת. עיניו נשארו פקוחות והביטו במבט מלא רחמים לעברו של קארל.

 אינני יודע  מדוע קרבתי אל הקיר ונשענתי עליו, במעין חיבוק. "אתה אכן מצבה," לחשתי אליו.
 קווים דקיקים ואדומים, כמו דם נקוו מהחורים שנותרו בקיר וצבעו את הפרחים הלבנים באדום.