סלט ירקות

סלט ירקות.

"לא, לא. הידיים שלי! איפה הידיים שלי?" זעקה חסה. היא לא הייתה היחידה, רק אחת מתוך כל הסלט הזה של איברי ירקות גדועים, שמיד הצטרפו אליה בזעקות שונות משלהם.

"תירגעי!" זעק מלפפון שנחצה במרכז גופו, ולאחר מכן נרגע, נזכר במצבם וחזר ברוגע "תירגעו, לא יעזור לנו להשתגע. רק נקווה שהרוטב יהיה חמוץ והאיש יזרוק אותנו לפח, ואז אולי נגיע לים."

"למזבלה אתה מתכוון." אמר ראש של שום.

"אנחנו אבודים!" זעקה שוב החסה. עגבנייה שסועה הצטרפה אליה.

"אנחנו לא אבודים! תירגעו!" נלחץ שוב המלפפון. "אנחנו נזרק לפח ומשם נגיע לים. זה מה שיקרה, ואנחנו נשוט ונהיה חופשיים"

"אין דרך להגיע מהפח לים." אמר השום.  אבל כשהביט במבטים העצובים של שאר הירקות החליט לשנות גרסה. "אוקיי, נניח שנגיע לים." הירקות האחרים חייכו. "בים יש דגים וכל מיני דברים אחרים. הם יאכלו אותנו גם עם רוטב רקוב. לפחות במזבלה נוכל להפוך לדשן, ואולי יום אחד לתרום לבנינו באיזו גינה." כל הירקות נעצבו.

"מאיפה אתה יודע כל כך הרבה?" שאל לפתע המלפפון בחשדנות. "נראה לי שהוא שתול!" זעק המלפפון. "הוא כאן כדי לדאוג שלא נתנגד, הוא כאן להשקיט את המרד! לא נשתוק!"

"אנחנו אבודים!" זעקו החסה ועגבנייה.

"תירגעו." אמר השום." אני אתכם ביחד בכל הסלט הזה. אבל אני באמת לא כמוכם. לא ישבתי בתוך מקרר כל הימים. הייתי בתוך סלסילה עם חורים, שישבה מעל פינת הקריאה של האיש. משם כל המידע אני נשבע. אני לא בוגד." ראש השום חשב לרגע. "אני יודע את הדברים האלה מהספרים. אבל מאיפה אתה, מלפפון, יודע על הפח, ועל הים?"

"תפסת אותי." ענה המלפפון, וכל הירקות השמיעו אנחות התפעלות, ופיותיהם נפערו. "אני השתול. אני גם לא כמוכם. אני הייתי שתול בגינה של האיש. אני אורגני, אמיתי, לא זבל מרוסס." הוא סיים בבוז. העגבנייה בכתה והחסה התעלפה.

האיש הפסיק לרגע להביט בטלוויזיה. הוא הריח את הסלט לרגע וקימר את אפו.

"אולי עוד קצת מלח יציל את המצב." אמר והטה את המלחייה מעל הצלחת. הוא אכל לשובע, ואחרי זה מזג לו כוס יין, ופתח ספר על אוקיינוסים.