עכשיו ערב. אבא יחזור מאוחר. אימא נסעה לבקר את סבתא יפה. תמיד אימא נוסעת ביום חמישי. ביום רביעי אין לי חוג. החוג שלי הוא ביום ראשון. אימא מכינה לי ארוחת צהריים וכשאני חוזרת מבית הספר הצלחת שלי עם ציור של מטוס מונחת על השולחן הקטן מהעץ. סבא יוסי עשה לי את השולחן הזה. במיוחד בשבילי. יש לו מחסן במרתף שמתחת לבית ושם הוא בונה כל מיני דברים ומרכיב. סבא יוסי אוסף אלטעזאכן ברחוב ואחר כך עושה מהם דברים חדשים ויפים. כמעט כל יום אני הולכת ברגל עד לבית של סבא ויושבת על כסא גבוה שהוא סידר לי ומסתכלת עליו כשהוא עובד. בינתיים סבא מספר לי סיפורים. ואז פתאום נהיה חושך ואני נבהלת מהשעה ורצה מהר הביתה בחזרה.
אבל, מה שרציתי לספר זה בכלל לא זה. רציתי לספר על מה שקרה ביום חמישי לפני שבוע. הסיפור מתחיל ביום רביעי. ביום רביעי אין לי חוג. אחרי ארוחת הצהריים וגם אחרי שאני שותה את הכוס מיץ שאימא מכינה לי טרי, אימא קושרת לי את הסינור הרקום ומקרבת את הכיסא הקטן שסבא עשה לי בשביל השולחן אוכל מהעץ. מצמידה את הכיסא ואותי אל השיש. אימא מפזרת קמח על השיש ומניחה גוש של בצק. יש לי מערוך קטן מפלסטיק ולאימא מערוך כבד מעץ. שתינו מסובבות את המערוך על הבצק עד שהוא נהיה דק. אימא נותנת לי כוס ואני בכל הכוח שלי לוחצת את הכוס על הבצק. יוצא עיגול ואימא אוספת את מה שמסביב, שיישארו רק עיגולים. ואז אנחנו שמות המון דברים טובים על העיגולים. לפעמים אגוזים ולפעמים שומשום. כל מיני דברים. אחר כך אימא סוגרת את העיגולים. יש לה שיטה שאני לא מצליחה לראות. בסוף אימא מורחת ביצה עם מסרק עם שיערות לבנות ומכניסה את העוגיות שהיא שמה בתבנית לתוך התנור עד שהוא משמיע צלצול. את כל זה אנחנו עושות כדי שאימא תוכל לקחת ביום חמישי, כשהיא נוסעת אל סבתא, קופסה מפח שמצויירים עליה סוסים ובתוכה העוגיות הטריות.
אז זהו, שהיה יום חמישי ואימא נסעה ואבא עוד לא חזר. היה לי משעמם. היה כל כך חם. בבוקר אימא סרקה אותי ועשתה לי צמות. השיער שלי מה זה דק. דק דק. אז אימא עושה לי שתיים. היא מסרקת בכוח ומותחת לי את כל השערות והראש שלי נמשך אחורה. הייתי עם הבגדי בית ספר ועוד לא התרחצתי. אני לא אוהבת להתרחץ כשאני לבד בבית. אז היה לי משעמם. כבר כמעט נהיה חושך והחלטתי לצאת החוצה. עוד לא החלטתי לאן. חשבתי שאלך לשחק עם רונית בבית שלה. אבל, היא גרה קצת רחוק. אז חשבתי שאלך לגן שעשועים ואולי שחר תהיה שם. אנחנו תמיד מטפסות ויושבות בתוך החבית האדומה. שם אנחנו מדברות ומגלות את כל הסודות. אבל, כבר כמעט נהיה חושך ואימא של שחר לא מרשה לה להיות בחוץ כשחושך. אז פשוט יצאתי. גם לא נעלתי את הדלת, אפילו שאני יודעת שבשבוע שעבר היה גנב בבית של השכנים. שמעתי אותם צועקים כשהם חזרו ומצאו את כל הבגדים הפוכים. אחרי זה יומיים בקושי נרדמתי. שכבתי בלי לזוז במיטה שלי. הידיים היו צמודות לגוף ולא זזתי אפילו מילימטר. מרוב פחד. אחרי יומיים שכחתי וזה עבר. אבל לא שכחתי שהיו גנבים. רק חשבתי שאם הם כבר היו אצל השכנים הם לא יבואו לשכונה שלנו שוב.
אז כבר כמעט נהיה חושך והתחלתי ללכת בירידה לכיוון הים. חשבתי שיהיה לי מעניין שם. האמת שהיה אור מהפנסים. ניסיתי להסתכל באור של הפנס, אבל אז פתאום לא ראיתי כלום כי האור היה כל כך חזק. סובבתי את הראש למטה לכיוון הים, ישר ואז אחרי כמה דקות חזרתי לראות רגיל וכבר נהיה חושך. חזק.
הלכתי לי ופתאום הרגשתי שאני שרה ומזמזמת. אתם יודעים כמה מוזר שהמנצחת של המקהלה לא יודעת שאני מזייפת. פעם רציתי לעזוב את המקהלה והיא שלחה להורים שלי מכתב נזיפה. יכול להיות שהיא באמת לא יודעת שאני מזייפת?
אז הלכתי לי ככה ואולי אפילו חייכתי כי היה לי ממש כיף. גם היה ממש חם. פתאום כבר הייתי ממש ליד הים. קצת נבהלתי כשידעתי שהגעתי לבד עד הים. אבל היה כל כך נעים. בהתחלה הלכתי לאט לאט וקצת בעטתי באבנים הקטנות ובצדפים. הם מעורבבים. אולי מה שמחבר זה החול, החול של הים. אחר כך התיישבתי ממש קרוב למים כי פתאום שמעתי את הקול שהים עושה כשהוא בא עד הקצה. חשבתי שאפשר להתהפנט מזה אז החזקתי את העיניים חזק חזק ופתחתי את האוזניים שיקשיבו ויהנו. פתאום ראיתי מין משהו נוצץ כזה במים, כמו סימן זוהר, כמו קסם או שרביט של פיה. חשבתי שיקרה לי משהו טוב. עוד רגע הייתי נרדמת שם כמו בתוך ארמון. אז קמתי מהר וכבר נהיה לי קצת קר, אולי מעייפות בכלל ולא בגלל הקור. התחלתי לחזור. עברתי ליד הסוכה של המציל. יש לזה סולם גבוה מעץ שהמציל עם המשרוקית מדלג על השלבים ואז יושב שם למעלה על כיסא נוח ומסתכל על כול מי ששוחה או נכנס למים. פעם אח שלי כמעט טבע, אבל אז המציל לא היה. כבר הייתי קצת עייפה והתחלתי לחזור את כל הדרך חזרה. הייתי צריכה לעלות בעליה ארוכה והרגליים שלי כבר קצת כאבו. הרגשתי גם שהעיניים לפעמים נסגרות. אז התחלתי ללכת יותר מהר. מעניין, לא חשבתי על אבא ואימא שהם כבר בטח בבית והם לבד. סופסוף הגעתי עד ההצטלבות שליד הקיוסק איפה שאני קונה כל יום עיתון לאימא. הקיוסק היה סגור. בטח, הרי כבר לילה. אבל, מוזר מאחורי הקיוסק שמעתי רעשים נורא מוזרים. הייתי סקרנית וגם קצת פחדתי. התקרבתי לאט. עמדתי ליד הקיר של הקיוסק והקולות נהיו יותר חזקים ויותר מוזרים. אז הגדלתי את הצוואר כמו של חילזון שיוצא מהקונכייה ונהייתי ארוכה, כמעט נפלתי מהמתיחה. או מהבהלה. פתאום ראיתי איש ואישה. אני לא יכולה לספר לכם מה ראיתי כי זה היה מאוד מבהיל ומוזר. היה לי לא נעים ונהייתי עצובה. גם פחדתי נורא שהם ראו אותי. ואולי הם לא ראו אותי כי הפנים שלהם לא היו לכיוון שלי. אבל אני ראיתי. ראיתי את אבא של מאיה. אבא של מאיה הוא איש כל כך גבוה שאי אפשר לא לראות אותו כשהוא בא לכל מקום, אפילו לאחורי הקיוסק. אני לא הבנתי מה הם עשו שם מאחורי הקיר ועל מה הם דיברו. אולי הם התכוננו לאיזה הצגה או קרקס. באמת שאני לא יודעת. אבל, אבא של מאיה כנראה לא באותו חוג עם אימא של מאיה.
רצתי משם מהר מהר, הכי מהר שיכולתי והנשימה שלי הייתה חזקה ומבהילה כאילו מישהו רודף אחרי. אבל, לא. אף אחד לא רדף אחרי.
רק הזיכרון.
היום י"ב בתמוז יום ההולדת שלי. מלאו 32 שנים ורודות ועדיין איני בטוחה אם הסיפור הזה היה או לא היה.
***
אין קשר בין הדמויות במציאות ובדימיון שבסיפור אל האמת הקיימת.
