יפה

זו הייתה פרידה יפה. אני נישבעת שזו הייתה פרידה יפה. והכוונה היא לא לפרידה מנומסת בה כל אחד מהצדדים מתאמץ לנצח את עצמו ואת הכאב שלו.להסתיר ולשקר.  הכאב לא הוסתר בפרידה הזו. הכאב קושט בחיוך. והחיוך היה חיוך אורגינלי של עצב. יש כזה דבר חיוך של עצב, בדיוק כמו שיש כזה דבר דמעות של שימחה.

כשמחייכים חיוך של עצב, צידי העיניים לא מתקמטים. והראש נוטה למטה במקצת, מהנהן כמקבל את רוע הגזירה.

אתה היית מקסים וסלחתי לך. ידעתי שאתה מלא באהבה. ידעתי שאתה לא פוחד לתת אותה, אבל אתה פוחד לקחת אותה. שלרגע כעס יחליף אותה. שאולי היא תיגמר...לכן עדיף להשאיר אותה כמו שהיא, בטוחה, שלמה, לא נגועה.

ואני הקשבתי למה שאתה רואה כטוב עבורך. מה שהבנתי בחושיי עוד לפני שאמרת. אתה חי את הרגע יותר טוב כשאתה לבד. אז אמרתי: בסדר מאמי. אם זה מה שטוב לך, אז בסדר. וחייכתי והנהנתי. זה בסדר. דבר אחד נותר לי לעשות, לקום וללכת. וכמו שידעתי מה אתה חושב שטוב עבורך לפני שאמרת, כך גם ידעתי שאתה לא רוצה שאקום ואלך. אבל אלו תוצאות בחירותיך. אז התרוממתי מהכיסא ולקחתי את הכומתה שהנחתי על השולחן העגול והאפור של ארומה בתחנה המרכזית של תל אביב. 

"מה? זהו? ככה?" שאלת את השאלה הקשה הזו. שידעתי שתשאל. ברגע הזה אולי קצת כעסתי, כי אם אתה רוצה שנשתחרר..אתה חייב לתת לי ללכת. אני משחררת אותך, אז למה אתה לא משחרר אותי?

"כן מאמי. אני באמת עייפה. אפילו שלא קמתי בשלוש בלילה כמוך ל.." "מרוץ סוסים". אמרנו ביחד, בדיחה משותפת מתחננת להעלות את חיוכנו בפעם האחרונה. איזו בדיחה עצובה.  אין דבר יותר כואב מבדיחה עצובה.

"לא.. תישארי עוד קצת.. תשבי.."אבל אני המשכתי לעמוד ואימצתי את השרירים שלי בשביל להרים את תיק הגב הכמעט ריק שלי מהריצפה. אז אתה אחזת בירך שלי ומשכת אותי אליך. אני עמדתי ואתה ישבת. אני התכוונתי ללכת אבל חיבקתי את הראש שלך. "שבי מאמי.. נו..." אבל לשבת יותר לא הייתי מוכנה.

עזבתי אותך ורק נשענתי עם היד על השולחן. "רואה? אתה לא רוצה שאני אלך..אז בשביל מה? תישאר! למה שלא תישאר?" ואז כבר ידעתי שהגענו לחלק בו העצב לא יפה יותר. בו העצב נאחז וכאוב ולוחץ ולא סולח...אז כששיחררת מגופך את המילים המוותרות בשנית. נסוגתי מיד. חזרתי לחיוך של העצב היפה. "לא נדבר יותר?" שאלת, "לא ב12 בלילה..." עניתי והרגשתי כובד בעפעפיים.

הפעם גם אתה קמת. וידעתי שעכשיו באמת מאוחר. ואני אפילו לא אוכל לקום ולהשאיר אותך לשבת לבדך ליד שולחן הקפה של ארומה. אני אפילו לא אוכל לעזוב לפניך. חיבקת אותי- אני חיבקתי אותך. הרחת את הצוואר שלי. הרגשתי את הלחי שלך. התחככנו בפנים. נישקת אותי בפה.