פחד עובר לסוחר / עמירם פאל
מחוז קורנוול בבריטניה הגדולה היה ידוע מאז ומתמיד לשימצה. מעטים התיירים שפקדוהו מתוך כוונה לשהות בו במשך הלילה. הזוג הצעיר שהגיע יום אחד לשם, היה יוצא דופן מבחינה זו. הם התכוונו לשכור את אחת הטירות הישנות וזאת למשך חודש תמים, לירח הדבש שלהם. ניכר היה בבני הזוג שלא מקום המגורים הוא המעניין אותם ובוודאי לא הסביבה הקרובה. למעשה, היה סיכוי סביר ביותר שהם יבלו את כל ירח הדבש באגף אחד בלבד בטירה שישכרו, זה המיועד בדרך כלל לשינה. וכוונתם לא הייתה כמובן לישון שם דווקא.
המתווך אליו הגיעו הרגיש מיד לאן נושבת הרוח. הזוג הצעיר היה עסוק מדי בעצמו, צחקני ומאושר מדי לשים לב לפרטים. מתחתית הערימה של ההצעות שהיו ברשותו, של בתים להשכרה, הוא שלף את ה"טירה". והזוג הצעיר שכר אותה כמעט מיד, בלא לבחון יותר מדי את התמונות הנוצצות שהוגשו לו ובלא לדרוש אפילו ביקור קודם. מראה אגף השינה המפואר הספיק להם. בעצם, יותר היה זה מראה של המיטה המהודרת, רחבת הידיים ומעוררת החלומות בהקיץ. הם שילבו ידיים, הביטו זו בזה במבט אומר סוד ובצחוק עליז הפסיקו את שטף דברי המתווך – "שכרנו אותה".
הזוג הצעיר לא ראה את צילומי שאר אגפי הבית ששכרו כה בחופזה. וברור שהוא לא ראה את התמונות המטושטשות שיצאו כשרעדה במקום זה או אחר ידו של הצלם.
אין להאשים את המתווך על מעשיו. הוא השכיר להם בתום לב, ארמון ישן, מרוהט בפאר שרק המאות הקודמות ידעו לייצר. הוא לא היה בן קורנוול. הוא לא ידע ואולי לא רצה לדעת מדוע דווקא את ה"טירה", מכל הבתים האחרים שהיו לו להשכרה, מדוע דווקא אותה הוא לא הצליח מעולם להשכיר. הפעם הייתה לו הזדמנות וככל מתווך ראוי לשמו הוא ביצע את העיסקה במהירות מסחררת ממש, קופץ על המציאה ואינו מרפה. לא הוא שייתן לתמיהות מעורפלות מעין אלה להפריע לו לסגור עניין.
הנהג שהסיע את הזוג הצעיר לבית חלומותיהם היה נהג מקומי. הוא הכיר את הטירה. בני הזוג היו צריכים לשים לב אולי, לדרך נהיגתו ולהתנהגותו המשונה. כל צופה מהצד היה קובע שהם היו צריכים לשים לב, למען טובתם הם, כל צופה מהצד יליד קורנוול. אבל לזוג הצעיר היו נושאים אחרים לחלוטין להתעניין בהם וצופה מהצד לא היה שם, להציל אותם.
אחד הדברים הקטנים שהזוג הצעיר לא ידע, היה, שכבר מלכתחילה עשה הנהג בעיות רבות למתווך בטרם הסכים להסיעם לטירה. רק בקשותיו הנמרצות של המתווך, בצירוף תשלום משולש שנתן לבסוף, כשהבין כי שום נהג אחר לא יפעל בדרך שונה מדרכו של זה שלפניו, רק אלה שכנעו את נהגם להסיעם למחוז חפצם.
אבל הם כן יכלו להבחין, לו רק ניחנו בעין חדה מספיק, בתשומת הלב הראויה, כי עורפו של הנהג הלך והחוויר ככל שקרבו אל הטירה. הם היו יכולים לראות אולי, שהיו כמה וכמה תופעות, שהלכו ונעשו יותר בולטות בהתנהגותו, תופעות, שרק ההתקרבות אל הטירה יכלה להסבירן - תנועותיו של הנהג על ידית ההילוכים הלכו ונעשו עצבניות מרגע לרגע. מהירות נסיעתו הלכה וקטנה. הוא הפסיק כעת להשמיע אפילו את ריטוניו החרישיים ההתחלתיים וכעת הוא נסע יותר ויותר בשקט, יותר ויותר לאט וביותר ויותר עצבנות.
ככל שפחתו הבתים הזעירים של תושבי האזור שבדרך, ככל שהפכו השבילים ונעשו יותר ויותר קשים למעבר, ככל שקרבו אל הטירה, התופעות המוזרות אצל נהגם הלכו וגברו.
אולם בני הזוג הצעיר לא שתו ליבם לנעשה סביבם ומתחת לחוטמיהם. הם היו שקועים מדי זה בזו. עיניהם עסקו בדיבור הדדי נלהב, אף אם חרישי. הם לא הביטו בשום דבר אחר ולא הבחינו בכלום. רק כשהגיעה המונית סמוך מאד למחוז חפצם הם נאלצו להבחין בהתנהגותו המוזרה של זה שהסיעם - הוא סירב להמשיך הלאה.
הנהג עצר את המכונית דווקא בנקודה בה התרחב השביל לפתע וחזר והיה לדרך כורכר. הוא לא הסכים, בשום פנים ואופן, להמשיך הלאה. בעקשנות שהייתה ממש לא מהעולם הזה, הוא עצר את מוניתו בנקודה האחרונה בדרך, ממנה עדיין אי אפשר היה לראות את הטירה וסירב להמשיך. מעבר לסיבוב כבר שלט המראה של הטירה בכל הסביבה והנהג לא התכוון לעבור את אותו סיבוב.
לא הועילו כל ניסיונות השכנוע. החתן הצעיר חזר כעת על כל המחזה שנאלץ גם המתווך לעבור עם נהג זה כמה שעות קודם לכן, אך בדיוק באותה תועלת. והפעם גם שום כמות של כסף לא התגברה על ההתנגדות ואפילו איומים לא עזרו. ברור היה כי משהו חזק מדי מעכב את הנהג ומונע כל סיכוי שימשיך הלאה.
בלית ברירה יצאו בני הזוג את המונית ולקחו בידיהם את מלתחתם הצנועה. המרחק לא היה רב מדי עד לטירה וגם כמות חפציהם לא הייתה רבה. הם בין כה וכה לא התכוונו הרי לצאת לאן שהוא, מעבר למינימום ההכרחי ביותר, במשך כל ירח הדבש שלהם. וזכרו של אותו אגף שינה מיוחד, בבניין שלפניהם קרץ להם מרחוק.
הנהג הביט אחריהם בעודם פוסעים, מחובקים, מלתחתם צנועה וחיוכיהם מאוזן לאוזן פולחים ממש את האוויר. רחמיו נכמרו לפתע, הוא פלט בנוקשות, לפני העלמם, מעבר לסיבוב : "אני במקומכם לא הייתי עושה זאת".
הם רק הביטו בו בתימהון והוא התחרט מיד על דבריו. ברגל קלה פסעו קדימה ונעלמו מאחורי הסיבוב.
לו הסתובבו אחרו ולו פעם אחת, היו מספיקים אולי להבחין בהמשך התנהגותו המוזרה שלנהגם. הוא לא ציפה לכך שיקבלו את עצתו. הוא אפילו התחרט על השמעתה, ברגע בו יצאו המילים מפיו. הוא לא רצה להיות מעורב בשום דבר הקשור לטירה ובודאי לא במשהו הנראה כמכוון כנגדה. הוא סובב את מוניתו ודהר חזרה לעיירה. לו יכלו בני הזוג הצעיר להשוות את התנהגותו בזמן הנסיעה לטירה, להתנהגותו בדרכו חזרה, היו אולי מתפלאים. לפתע לא השפיעו קלקולי הדרך, כהוא זה. המונית דהרה, הרחק משם, במהירות שהייתה יאה יותר לאוטוסטראדות. דקות ספורות בטרם הניחו את כף רגלם בטירה כבר לא נראו אפילו עקבות אדי הבנזין הקלים שפלטה המונית. הם היו לחלוטין לבדם, לפתח הטירה.
המפתח שנתן להם המתווך התאים לדלת להפליא. הוא סבב בחור המנעול בלי שום מאמץ, כאילו המפתח והדלת עושים כרצונם שלהם, כמעט בלי שהבעל הצעיר יגע במשהו. בלא קול נפתחה הדלת, נעה כעל צירים משומנים היטב. לא היה זכר לכך שבמשך זמן רב מאד לא עבר בדלת זו אף אדם. לא היה שום אות לכך שאיש תחזוקה לא טיפל בדלת זו מזה עשרות אם לא מאות בשנים. היא נעה בקלילות ונפתחה לרווחה, מזמינה כאילו, שוב, בלא שהבעל הצעיר יגע בה בעצם, כמעט כאילו היה לה רצון משלה. היא נפתחה לרווחה והם נענו להזמנה ונכנסו פנימה.
אולם הכניסה רחב הידיים היה מרוהט בטעם טוב ובריהוט עתיק. מישהו השקיע כאן הון בריהוט ובסידורו. והמישהו הזה גם דאג לתחזוקה מתמדת של השקעתו. אמנם היו אלה רהיטים עתיקים מאד, אך ניכר בהם הטיפול המסור והם נראו כמעט כחדשים. רהיטים עתיקים, במצב הטוב ביותר שאפשר להעלות על הדעת לגבי רהיטים שכאלה. אנקת ההתפעלות עלתה בגרונם. רק עכשיו הם החלו לתפוס ולו מקצת מגודלה של העיסקה שעשו. הם כלל לא ידעו, עד כשיו, כמה הרבה קיבלו בעד כל כך מעט כסף. למעשה, הם לא ידעו גם כעת, מה קיבלו באמת תמורת כספם.
בקצה השני של החדר תיקתק שעון אורלוגין עתיק יומין, עשוי כולו מזהב. כבר במבט ראשון ניתן היה להבחין כי מדובר בשעון שהיה אחד משעוני האורלוגין הראשונים שנוצרו מעולם, אולי אפילו הראשון שבהם. שוויה של טירה שלמה, רגילה, לא יכול היה לכסות, כנראה, אפילו חלק קטן מעלות של השעון שלמולם. וזה היה כנראה רק הראשון בנפלאות המקום הזה.
הם נעמדו לרגע מול השעון. הבעל הצעיר אחז במותני אשתו הצעירה עוד יותר. כמעט אוטומטית החלו ידיו מלטפות את אריג המשי של שמלתה, זוכרות וחושקות בגוף החלק והרך עוד יותר, שמתחת למשי. הוא נאבק בתוך עצמו, בין הרצון למהר ולרוץ למעלה, לאגפי השינה ולחזור לכאן מאורח יותר, לבין התשוקה לגלות ולחקור עוד ועוד את פלאי המקום.
ההחלטה כבר לא הייתה יותר שלו.
אשתו הפנתה אליו זוג עיניים ירוקות, פעורות לרווחה : "לא הבחנת כאן במשהו מוזר, מותק ? כאילו השעון הגביר את מהירות פעימותיו, תנועות המטוטלת שללו, כשנעמדנו מולו."
הוא קימט את מצחו לרגע והתכוון לענות לה משהו, אולי דברי הסכמה ואולי איזה לגלוג עדין, אבל הוא לא הספיק לפצות את פיו. הטירה ענתה במקומו והקול בא מכל עבר, מכל כיוון : "ודאי, מותק ! איך אפשר שלא להתרגש, כשמקבלים מתנה יפה שכזו, עטוית משי ועם שני כוכבים ירוקים נפלאים שכאלה בראשה ? מתנה מקושטת ומעוררת תיאבון שכזו !"
הם הסתובבו בבהלה, מחפשים את מקור הקול. הם לא יכלו למצאו כמובן. הוא בא מכל הכיוונים סביבם - מהקירות, מהריצפה, מהתיקרה, מהרהיטים העתיקים ומהשעון שמאחוריהם. הקול בא אפילו מהדלת אותה עזבו פתוחה לרווחה, כשנכנסו פנימה. ותוך כדי דיבור נעה דלת זו כעת, במהירות, והמלכודת נסגרה.
אחד המטבעות העוברים לסוחר, אך גם הנדירים ביותר בגלקסיית שביל החלב, הינו הפחד. מי שמצליח לגרום ליריבו לפחד, מי שמצליח לפתוח את נפשו ולקלוט את הפחד הזה, מי שקולט את הפחד ומממש אותו, הופך לעשיר ביותר, תלוי כמובן בעוצמת הפחד שקלט ומימש.
מטבע הפחד הינו נדיר ביותר. מעטים מצליחים לגרום, לקלוט ולממש פחדים. מטבעות אחרים מקובלים הרבה יותר בגלקסיה. הסיבה לנדירותו של מטבע זה היה הסיכון הכרוך בהשגתו. כשהישות שגרמה לפחד פותחת את נפשה לקליטתו, לשאיבתו מיריבתה, אז, באותן עשרים שניות קריטיות, היא גם הופכת לפגיעה ביותר. כל מחסומי ההגנה שלה מורדים אז לחלוטין, שהרי כל מחסום שכזה ימנע ממנה לקלוט את פחדיו של היריב. מסיבה זו, מרצונה החופשי, היא הופכת עצמה לפגיעה בצורה המירבית, בכדי שתוכל לקלוט את מירב העושר הצפון ברגשות יריבתה.
כשמדובר ביריבים שהם כמעט שווי כוחות, מציב מצב זה סיכון עצום לקולט הפחד. יריבו יוכל אז לתפסו או לחסלו, כראות עיניו כמעט. בהעדר הגנה כלשהי, אפילו יריב חלש ממך בהרבה, יוכל לך. אבל אם היריב כלל אינו יודע שאתה קיים ? או יודע עכל קיומך, אך הוא כל כך פרימיטיבי, עד שהוא חושב אותך לרוח רפאים ולא ליצור חי ?
שלטונות הגלקסיה החליטו, כי בכדי למנוע מראש סכנה לקיומם של גזעים פרימיטיביים רבים, ייאסר למצות מתוכם את הפחד. למעשה, נאסר אפילו המגע עימם, ולא ברמז. כל מגע שכזה יגרום אצלם, אולי עקב חוסר הבנה, ליצירת פחד. וזה עלול לפתות את הישות החזקה יותר, לקלטו ולממשו. יהיה זה כמו לגזול סוכרייה מתינוק. וכשאין לך שום סיכון בכך, והרווח הוא כה עצום, הייתכן שלא יקומו עבריינים ?
העבריין הקרוי בפי אנשיו הפרימיטיביים של כדור הארץ, הטירה, פתח את נפשו לרווחה לקליטת פחדם הצפוי, הוודאי, של שבוייו.
זוג ציידי הפרסים, אותו זוג צעיר השקוע ראשו וכולו במחשבות אהבה אנושיות קטנות, זינק אז על טרפו. הטירה הייתה חסרת אונים לחלוטין. היה לא יכולה הייתה להתגונן. היא ציפתה לזוג אנושי פרימיטיבי וקיבלה זוג ישויות מפותחות שכל מטרתן הייתה תפיסתה שלה למען הפרס. ובמצבה חסר האונים הייתה היא בידיהם, בו ברגע בעצם. שום מאבק לא התנהל.
ה"זוג הצעיר" יצא מהטירה, שכעת כבר לא הייתה הטירה יותר. בין שניהם הם טילטלו בעליצות כלוב קטנטן ובו קופלה בקפידה נפשה של מי שנודעה באזור נידח אחד בגלקסיה, בכדור הארץ, הטירה. הפרס על הסגרתה של זו, לא היה גבוה מדי אמנם, אך הוא גם לא היה נמוך. בהתחשב בכמות העבודה שהשקיעו, זה היה שווה. בכוכב סמוך היה עבריין בין כוכבי אחר. זו הייתה משימתם הבאה.
ס ו ף
