קומוניקציה

שוב התבונן בה.  יפה הייתה.

כל כך יפה.

צהובה לבנה וירוקה.

עם המים שטה.  

כל כך רוצה היה לשוט,  עם המים. כל כך. 

להיות, להוות, להחדל. כמוה- כשושנת המים.

 "את יפה". אמר. "את יפה" , "כשאת שטה. עוד יותר, יפה".

 "כל החיים", אמר "כל החיים. יכולתי להתבונן בך, כשאת שטה". 

"אז בוא תשוט איתי" אמרה. 

עלוות כותרתה התחככה בנחיריו.  ריח בגדיו מילא את האוויר. 

 "תוריד אותם. אמרה. "תוריד".

  "אבל אין לי בגדים אחרים, אמר. ובעצם רצה לומר: "אני לא יודע לשחות ומה אם אפול למים 

ו ... "  "תשחה בלי בגדים", אמרה.

 "אי אפשר". אמר בפסקנות.  "ואם יעברו אנשים ?"

ובעצם רצה לומר: "תבטיחי שתצללי אל מתחת לגבי ותישאי אותי חזק,  חזק"  ולא אמר לה כל זאת, כי לא ידע שאלו המילים היו מגוללות בו כפקעת.

 "אפשר", אמרה "אפשר", כי לא ידעה שהיו לו מילים אחרות, מגולגלות. 

רצה לבכות בתסכולו. פחד שמי עיניו ירעידו את הבריכה והיא תטבע.

 "כבר מחשיך", אמר "כבר מחשיך". 

שתקה.  אבק בכיה האצור ניתז על פני המים.

 "אני חייב", אמר. "אני חייב ללכת."

 ורצה לומר לה "אני פוחד. פוחד לזרום כמוך. פוחד מהאין שבסוף הזרימה. את חיה שם בין היש ובין האין ובי יש רק אימה. למדי אותי שלא אתאיים מן האימה. בעדינות, למדי אותי באיטיות".

אך לא אמר לה כל זאת כי לא מצא את הצלילים מהם נבנות מילים.  נטל גופו ורחק.  הרוח התייפחה בגופו. שמע את צליל גופו בוכה ולא ידע מתי וכיצד, שהרי רק היא בכתה.  עלי כותרתה הרעידו. יפחת אוושתם פעפעה בגופו. שמע את גופו מתילל ולא ידע מתי וכיצד, שהרי רק היא בכתה.  אבקניה זוררו, לפני בכי.

 גופו קרס ממלוא אבקה.  גופו התגלגל אל תוך המים. ריח זיכרון ריחה עלה בו. קרס אל תוך אימת המים.  אמרה. אמר. אמרה. אמר. אמרו.  ולא היה קצה לאמירה על פני המים