כל כך הרבה אומרים,
כל כך קצת מתכוונים.
"ביי" אמרתי לדניאל חברי למפעל הצעצועים כשירדנו מהאוטובוס
והבאתי לו תפיחה על הכתף "ביי אחי נראה אותך מחר אה?" "ברור!"
השבתי והוא הסתובב והלך לקחת את האוטובוס העירוני שלו ואני התקדמתי לאוטובוס
העירוני שלי שהוא קו 5. אז בעודי חוצה את הכביש לעבר האוטובוס שלי שמעתי מישהו
צועק בשמי, אז סובבתי את ראשי וראיתי שזה איזה הומלס מוזר שצועק סתם דברים לאוויר
"תזהר אוטובוס!" שמעתי מישהו צועק לעברי מהצד השני איך זה היה מאוחר
מידי.
שכבתי שמה מעורפל על מיטת המנתחים הקרה, כל הגוף שלי היה כואב. הדוקטור
פקח את עיניי וסנוור אותי עם הפנס השחור
שלו ואמר "אנה, אני חושב שפצוע שלנו עדיין ער אך אבוד" "לא יכול
להיות!" היא צעקה "בסדר, את המרדימה פה" שמעתי את הדוקטור אומר
ואני רציתי לצעוק לו שאני עדיין ער אבל לא ממש הצלחתי להגיב. "טוב, אני חושב שלא
יהיה ניתן לעשות איתו שום דבר, נחכה עד שליבו יידום ונכריז שעת מוות" הדוקטור
אמר "טוב", אמרה אנה ואז הוסיפה "אז אני אומרת שעד אחד עשרה ועשרה
הוא גומר את העסק ואני שמה על זה חמישים שקל" אמרה אנה במבטאה הרוסי
"מאה שקלים על השעה אחד עשרה וחצי" הדוקטור אמר וזרק עליי שטר של מאה
ואז לפתע שמעתי כמה דפיקות בדלת וכמה אנשים נכנסו אליו "זה ירון דההון?"
הם שאלו "כן, מי אתם?" שאל הדוקטור אותם "אנחנו עובדים עם המפעל
שבו הבחור הזה עובד, יש לי עליו פוליסת חיים מיוחדת שהוא חתם עליה" אמר הבחור
ואני נרגעתי מהמסחרה שעשו עלי פה "אממ אני מבין, אני מבין" אמר הדוק'
"זה משהו שאף פעם לא בצעתי, אבל אם הוא חתם על זה הבורג הזה אז אין
בעיה"
מה בורג?! למי הוא חושב שהוא קורה בורג?! "טודדב," אמרו אחד
האנשים שנכנסו לחדר "את האביזרים האלה אתה צריך להתקין בו" "אין
בעיה " אמר הדוק'.
את בטני פתחו לגמרי והוציאו ממנה את כל האיברים (חוץ מהלב כמובן) ואז
הכניסו לתוך בטני אקווריום שקוף כשבתוכו הרבה בובות קטנות של פילים ודובונים, וגם
כמה שטרות של מאה שקל עטופות על קופסאות סיגריות כשניילון עוטף אותן. את הפה שלי
מתחו לצדדים ועם ספריי צבעו אותו באפור, ואת אוזן ימין שלי גזרו ואת עור התוף חתכו
ואת פתח האוזן הרחיבו לגודל של עשר ס"מ. לפתע משהו עלה לי בגרון וגרם לי
להשתעל ורק אז הדוק' שם לב שאני ער באמת ומזרק הרדמה החדירו לגופי והרדימו אותי
באמת.
קמתי במקום מלא אנשים שרובם היו חייזרים והיו עוד חלק עם כנפיים שצחקו
כשעברתי אותם, אני לא יודע בדיוק איפה אני נמצא. אחת ושתים קבלתי שתי מכות לפנים
ו"תתעוררי מכונת משחקים" שמעתי ילדה קטנה אומרת. עיניי נפקחו אוטומטית
"ברוכה הבאה למכונת המשחקים" קול נשמע אומר מתוך רמקול. עמדה מולי ילדה בת
שבע, שערה היה זהוב עם שתי קוקיות בשתי צדדיו, ושמלה פרחונית על גופה. "אני
רוצה לשחק, איך משחקים בך?" הילדה שאלה וקול מתוכי אמר לה "את צריכה
להכניס שתי שקל לתוך חור האוזן או שטר לתוך הפה. המכונה לא מחזירה עודף ולא אחראית
על כסף שנתקע" "או- קיייייי" ארוך הילדה הקטנה אמרה והכניסה לאוזני
שתי שקל שהתבצרו שעות בתוך כף יידה שהיו חמים עם זעה ואז הרמקול שהיה בתוכי הסביר
לה את הוראות המשחק. הילדה תפסה בשתי אצבעותיי והחלה לנסות לתפוס דובי קטן שהיא
רצתה וכאשר הצליחה לתפוס אותו עם הצבת ולהכניס אותו לתוך החור הוא יצא לי לאט לאט מחור
התחת. רציתי לצעוק לה שדי! אני לא יודע איך נפלתי לתוך המשחק הזה, לפני כל זה
שליטה היו לי על חיי ולפתע פתאום הפכתי כל כלי רכוש של התעשייה שלא מפסיקה לעשות
ממני כסף גם שאפילו אינני זז.
ומאז ועד היום ירון עומד שמה בתוך הקניון, ששטרות נכנסים לו מהפה ובובות
יוצאים לו מהתחת (את השטרות של הכסף שעוטפות את הסיגריות אף אחד לא באמת מצליח
לתפוס) ומחכה שמישהו ינתק אותו ממכונת התעשייה הזאת אשר מנצלת אותו עד תום.
יותר קר לי מקור, אך יותר חם לי מחום
אני יותר עייף מישן, ויותר ערני מער
פחות נושם ממת, יותר מפהק מחיי.
