המים הבוקר כה צלולים קרירים ונעימים. עם כל תנועה שעשה גלשו המים על עורו החלקלק מרגיעים ומצננים את נפשו הסוערת. הוא נשם פנימה את המים וצלל עמוק לעבר הסלעים הכהים. אזוב ירקרק צמח וכיסה את הסלעים בשכבה שעירה, הצמחיה מתנועעת קלות לתנודת המים. בדרכו אל הסלעים חולף על פני שיחי שושנות מים. ענפיהם הארוכים מתפתלים כקפיץ עבה, מאמירים מעלה ופורשים עלים ירוקים גדולים צפים ומסוככים ככפות ידי נפיל. בינות לעלים מנצים פקעותיהם של שושנות מים בצבעי ורוד וצהוב. המים זעים מניעים קלות את העלים ומאפשרים לקרני השמש לפרוץ מביניהן. הקרניים המבריקות נופלות הישר על עיניו שצבען כצבע מי הים ביום סוער. הוא ממצמץ קמעה ובתנועות קצובות ממשיך לשאוף ולנשום את המים בשייטו אל הסלעים.
רק ימים ספורים חלפו מאז הגיעו לכאן, לביתם החדש. עצב רב התאסף בבטנו והעיק כערימת אבנים על גשר חבלים דקיק. סנטו קוי סופר את הימים והשעות כמצפה לנס כלשהו שיחזירם הביתה, אל הבית כל כך רחוק מכאן. בעמקי לבו יודע כי הסיכויים לשוב אי פעם הביתה קלושים למדי, כמעט בלתי אפשריים. מוכרחים להתרגל למקום, אומר לעצמו, ככל שנתרגל מהר יותר ייטב לנו. כבר עבר אי אלו נסיונות בחייו.
באביב האחרון מלאו לו 101 שנים, זקן השבט, והוא ראה ושמע את הכל. הוא הבוגר מכול אחיו. הגדול מכולם. במו אוזניו שמע את האיש שאחז בו, לחץ ומעך את אבריו, מונה את מעלותיו: "אורך מטר ועשרים, משקל 12 קילוגרם", אמר האיש כבד יד וגס הרוח אשר עור פניו חרוט רוחות ומליחות ים והוסיף, "אף פעם בחיי לא ראיתי דג זהב כזה גדול" ואת גילו לא ידע.
הלמות לבו גברה כשנזכר כיצד נקרע מעל יקיריו.
בבטן האוניה שהביאה אותם לכאן היו הוא משפחתו והמוני אחיו מצויים בצפיפות נוראה. באותם אקווריומים ענקיים שנשאו אותם כאותם עדרים המובלים לטבח עליהם שמע מסיפורי סבו שמת בשיבה טובה לפני שנים אחדות. סיפורי סבו חלחלו בתוכו וצפו ועלו באותו מסע כל כך קשה וארוך, ביחוד באותם ימים בהם סערות קשות פקדו את האוניה בלב ים והם הטלטלו בבטנה רועדים מן הפחד הנורא שמא יתנפצו מן הטלטולים הנוראיים בתיהם הזמניים, המיכלים הגדולים והשקופים, והם יזרקו על קורות רצפת האוניה גוססים במוות ארוך ואיטי בלא מים חיים.
דמעות רותחות כאב נתאספו ועלו אל עיניו העגולות. התאספו והתקשו מיד עם הטפטוף מעיניו, ועד הגיעם לתחתית, אל קרקעית הבריכה כבר הפכו לאבני חצץ זעירות שקופות כצבע דמעותיו.
גם קולותיהם העליזים של הילדים הרבים שנשענו על גדר המתכת המבריקה, צוחקים וצועקים ומצביעים לעברם, לא הצליחו להרגיעו, "תראו תראו את הדג הזה, איזה צבעים יפים, כאילו יצא מהאגדה", אמר ילד אחד גבוה מיתר חבריו והרים את פלג גופו העליון מעל הגדר מושיט את ידו לעבר המים.
אישה אחת אדומת שיער חיבקה נערה צהובת שיער, הן התקרבו אל גדר המתכת הבוהק שהפריד בינם לבין הבריכה והתבוננו באחיו ששייטו בסמוך אליו,
"שֶיוּ אמא, תראי!" אמרה הנערה וקולה התרומם בהתפעלות, "בחיים שלי לא ראיתי דגים כאלה יפים, ותראי את הצבעים שלהם, ממש מדהימים!",
"כן, יפיפיים"", אמרה אמה ונעצה עיניים בורקות במים.
לידו שייטו, מצטלבים במסלולו אחיו לשבט.
"תראי אמא, לזה גוף כתום זוהר וכתמי פנינה, ולזה גוף זהב, והנה גוף פנינה וכתמים שחורים, וזה גוף שחור ועליו כתמים כתומים ממש זוהרים. זה מדהים איזה צבעים עשירים ומיוחדים יש לדגים הנפלאים הללו, מעניין מה שמם, את יודעת אמא?",
"לא", השיבה האם, "אני לא זוכרת. נדמה לי שפעם ידעתי. אני חושבת שהם יפנים או משהו כזה. פעם ראיתי באיזה קיבוץ בצפון, שם היה להם גן יפני ובגן בריכה קטנה עם דגים מן הזן הזה".
"קוֹי", השיב בקול רם איש שעמד מאחור בצמוד אליהן, "שמם קוֹי. זה זן מיוחד של דגי הקרפיון. אנשים חושבים שהם יפנים אך למעשה הגיעו דגי הקוֹי מסין ליפן. שם פיתחו את צבעיהם".
"באמת" נפנו אליו האם ובתה בענין, "מאיפה אתה יודע?, אם אפשר לשאול",
"אני חובב דגי נוי. יש לי אקוואריום ענקי בבית. אני יכול לשבת שעות רבות מול האקוואריום להרגע ולהנות מחברתם הנעימה של הדגים שלי. גם כמה דגי קוֹי יפיפיים יש ברשותי", וחייך.
מעליו הניעה רוח את ענפי הגומא העדין שצמח בצפיפות על שפת הבריכה, מים זרמו בינות לגבעוליהם ונשפכו בשבילים שנוצרו הישר אל הבריכה שבה שִיֵיט משמיעים בנפילתם מוסיקת מים ענוגה
סַנטו קוי נרעד כשחזר ונזכר במשפחתו. "בני האדם", נשף את המים בבוז "כל כך אכזריים, עושים באחרים ובעולמם להנאותיהם".
כשפסקה המית מנועי הספינה הורמו מיכלי הענק ונישאו במשאיות עד לכאן, למשכנם החדש. כמה אנשים המתינו ליד המיכלים שהוריד מנוף כבד אט אט אל הקרקע וטיפסו במעלה הסולם אל המיכל הראשון ובידיהם חכות גדולות.
מתוך המיכל האחר בו בו שייט יכול היה לצפות במִתאר ביתם החדש. גדרות אבן כהים צמחו מן הקרקעית והפרידו את חלקיה בקטעים בהם היתה הבריכה מלבנית וארוכה. מים נשפכו מחלק לחלק בקול פכפוך עד לבריכה העגולה בחלקה הקדמי.
האנשים עם החכות בידיהם טיפסו למיכל הראשון ושָלוּ את אֵחיו. ברדתם הִשקיעו את החכות ללא סדר או מחשבה משחררים את דגי הקוי בחלקים שונים של הבריכה. בקצהו של המיכל השני שחה סנטו קוי והתבונן במעשיהם. לפתע שם לב כי הגיעו גם אל המיכל שלו והחלו לשֲלות את הדגים. סנטו ידע שהוא מוכרח להתקדם במהירות ולהצמד למשפחתו כדי שיֵיאסף עמם. הפחד כמעט עצר את נשימתו, אך סנטו קוי לא יכול היה להרשות זאת לעצמו, הוא אימץ את כל כוחו והתחיל שוחה כפי שמעודו לא שחה, עוד כמה עשרות סנטימטרים נותרו לו כשהחכה ירדה מטה במהירות והוא צרח כשראה את זוגתו וילדיו מפרפרים ברשת.
אח! כמה רוצה היה להיות ולו לרגע אחד דולפין. היה מסוגל לקפוץ באויר מחלק אחד של הבריכה למשנהו עד שהיה מגיע למשפחתו ומבלה את שארית חייו בחברתם המנחמת. שוב הוצפו עיניו העגולות בדמעות געגוע קשה. "אולי אנסה לקפץ, אפילו כמה סנטימטרים באויר יועילו", חשב והחל מכווץ ומשחרר את שריריו בחוזקה.
בימים שחלפו מאז החל מאמן ומחזק את שריריו חש סנטו כי היכולת שלו גדלה כתוצאה מכך, "אין לי עוד מה להפסיד", החליט סנטו קוי ואימץ את שריריו ונשימתו ובבת- אחת התרומם וקיפץ באויר, "בדרך אל החופש", לחש אל עצמו. למעלה באויר פרפרו אבריו כל הדרך מטה אל המים אָחָר נשמט על גבו אל המים אשר נשאוהו מתנודד.
***
הסיפור נכתב לכבודם של דגי הקוי אשר מקשטים לכבודנו, בני האדם, את בריכות הנוי במקומות רבים בארץ ובעולם ובמראם היפיפה גורמים לנו להתפעלות רבה ולהנאה. דגי הקוי או הקרפיון היפני, כפי שהם מכונים, הגיעו ליפן מסין. ביפן פיתחו ושיבחו את צבעיהם. דגי הקוי חיים 50-60 שנה אך יש גם כאלה שהגיעו לכ-120 שנים. האגדה מספרת כי דג הזהב הידוע הראשון בהסטוריה הינו למעשה דג קוי.
כל הזכויות שמורות לאילנה קוסטיקה.
