בס"ד
האוויר חשוך. פנס רחוב צהבהב מאיר על
חבורת נערים שקרבה לעברי. אני מוצאת לי פינה שקטה בצד ומתיישבת על שולי המדרכה.
הנערים שמתקרבים צוחקים ביניהם, מגלגלים בדיחות.
חמישה נערים נשענים על סוברו חבוטה בצבע
תכלת דהוי, אני משערת שהיא לא שלהם. כמה מהם מנסים לדחוף אותה.
מבטי נודד לעבר תחנת האוטובוס הצמודה,
קבוצות קבוצות של נערים ונערות, ערבוב שלם, צבע ורעש. אני מבחוץ.
השמיים כהים. אני מרימה את הפלאפון כדי
לבדוק את השעה. אחת עשרה אפס-אפס. אני חוזרת להביט מעלה. איש בשנות הארבעים לחייו
עומד בסמוך הוא מציץ בשעונו ומשם אל לוח הקווים שתלוי מעל לתחנה ואז לכביש וחוזר
חלילה.
מישהו כנראה הדליק מוזיקת פופ כי
הצלילים מתחילים להשמע בין הצרחות והצחוק.
אני לא מתחברת לצבעוניות. צריכה שקט.
חצי שעה ונשמעת נהמה של אוטובוס, כולנו
קופצים במהירות ומתחילה נהירה המונית לעבר התחנה. מבעד לחלונות האוטובוס אני
מצליחה לראות את כמויות האנשים הדחוסים בתוכו, וכמה צפוי, האוטובוס חולף על פנינו
ונעלם בעיקול. אנשים סביבי רוטנים בקול. אני לעומתם שומטת כתפיים ופונה לי חזרה אל
הפינה. אני לא בטוחה שהייתי פועלת שונה מהנהג.
עוברים עשרים וחמשה דקות, אני שומעת
אוטובוס. הוא מלא להחריד, כולנו קמים בתקווה, אבל כשהוא לא מראה כל כוונה לעצור אנשים
צועקים, מישהו מנסה להדביק אותו בריצה אבל האוטובוס הולך וקטן באופק.
נראה שהחבר'ה מנצלים את זה לשיח ער יותר
ביניהם, הם כועסים, אבל בו בזמן מרוצים מהאיטראקציה.
אני מחפשת את המבוגר עם השעון, הוא עומד
שם, בידו שטר של חמישים שקל שהספיק לשלוף בשביל לשלם לנהג.
אני שולפת את הפלאפון שלי ומחייגת
לאחותי. השעה דקה אחר חצות. מזל שהיא עובדת הערב עד מאוחר.
"דנית?"
"הי, מה קורה?" היא עונה לי.
"תקשיבי, אני חייבת שתבואי לאסוף
אותי."
"איפה את?"
"אני תקועה פה בעיר. האוטובוסים מפוצצים.
כבר עברו שניים ולא עצרו."
"אוי, אני עובדת ואין לי מושג מתי
אני אסיים."
אני מסיימת את השיחה. קבענו שברגע שהיא
מסיימת היא יוצאת לאסוף אותי. אין לי מושג מתי זה יהיה, עוד עשר דקות, חצי שעה או
שעה וחצי ולא לקחתי בחשבון את החצי שעה של הנסיעה לכאן. אני מחכה.
התחנה מאבדת קצת מהעומס כי חלק מהנוער
בוחר ללכת ברגל. שני נערים מנסים לעצור טרמפים, אני מגחכת לעצמי. מי עוצר טרמפים
במרכז העיר?
בצד השני עוצרת מונית וכמה נערים עולים
עליה.
אני שומעת אנשים אומרים שיש עוד אוטובוס
אחד עד לסיום השרות.
שלושים וחמש דקות מאוחר יותר אנחנו
שומעים אותו, האוטובוס האחרון עד למחרת בבוקר. אנחנו קמים לקראתו. אני מתפללת שהוא
יעצור. עיני מלוות אותו, מצפות, מקוות. ואז, באיוושה מלוכלכת הוא חולף על פנינו,
מותיר אותנו חסרי אונים בתוך שובל שחור.
אני מרגישה יאוש. חוסר אונים יכול לשגע
בן-אדם. ברגל יקח לי שעתיים לפחות. האוטובוס הבא יוצא עוד חמש שעות, בשש בבוקר.
אני מתיישבת על השוליים, ומחייגת
לאחותי.
"האוטובוס האחרון עבר." אני
אומרת.
"את לא רצינית." היא בהלם,
"לא שחררו אותי עדין. ממש מצטערת."
אנחנו מסיימות את השיחה ועיני עוקבות
אחר זוג דתי שנכנס לסוברו החבוטה ומתניע.
החבר'ה האחרונים מתרחקים ברגל. נותרתי
עם שלשה שיוצרים קשר עם מישהו בפלאפון, ועוד חמישה שחולפים על פני. אני מורידה את
הראש לברכיים. חולפות כמה דקות ואני שומעת אנשים צועדים בסמוך.
"אני אומר לך, היא מחכה פה
שעה." אומר מישהו מעלי.
אני מרימה מבט. חבורת נערים עומת מעלי ובוחנת
אותי. אחד מהם מפנה אלי מבט דואג.
"את צריכה שיחה או משהו?"
"אה, לא. אני בסדר, תודה."
אני אומרת ומראה להם את הפלאפון. לא שהוא עוזר לי הרבה עכשיו.
הם ממשיכים בדרכם.
השעה אחת לפנות בוקר, אני תקועה לבדי
בתחנה מתרוקנת ועוד מעט רק פנס הרחוב הצהבהב יארח לי חברה.
הנה זה בא. אני צופה בשלושת האחרונים
חוצים את הכביש ונעלמים בין הבנינים.
השקט מפתיע אותי ואני שמה לב שהכביש ריק
כבר שתי דקות שלמות. אני מורידה את ראשי בשנית. כשלפתע נהמה מוכרת, ואוטובוס מגיח
בקצה הרחוב. אני מתרוממת במהירות, ניגשת לעמוד בדיוק במרכז התחנה. אין איש שמפריע
לי. האוטובוס עוצר בסבלנות ואני עולה לבדי. חולפת במתינות במעבר וכמה אנשים מביטים
בי באדישות, אחרים מדברים או שומעים מוסיקה. רוב המושבים ריקים. אני מתיישבת במושב
אחורי ותוקעת מבט בחלון, כאילו לא נועדתי עד לפני דקה להעביר את הלילה בתחנת
אוטובוס.
בדרך אנחנו חולפים על פני כמה וכמה
קבוצות צועדות, אני מזהה אותם מהתחנה. אני מתרווחת על המושב באנחה. מזל שאחותי
עובדת עד מאוחר הלילה.
