"תנגן לי משהו", היא אומרת לו, מניחה את כוס השתיה שלה על הפסנתר שלו. הוא מסתכל עליה, השקט בחדר החשוך הזה גורם לו כמעט לעצום עיניים. "נו נו, תנגן, תנגן", היא אומרת. והוא מתחיל. זה מצלצל לה טוב באוזניים, היא חושבת, מתחילה להתהלך בחדר הלוך וחזור. לוקחת לעצמה עוד כוס, ומוזגת. מקשיבה לצלילי הפסנתר בכובד ראש.
היא מתיישבת על הספה ועוצמת את העיניים. הוא לא הפסיק להסתכל עליה מתחילת המנגינה. "תראה אותי", היא אומרת, "זקנה, משוגעת, זונה בדימוס" צוחקת. "פעם הייתי שותה כמו מטורפת, גומרת את הלילה בבוקר על המדרכה בתל אביב", נאנחת, "הייתי, הייתי צעירה, הייתי ילדה, לא חשבתי הרבה, רק עשיתי ועשיתי, בלי לדעת מה באמת אני עושה. פעם אפילו... הייתי לוקחת סמים. אני זוכרת..." לוקחת פרח מהאגרטל שלידה, "הייתי מסדרת אותם בשורה, כמו חיילים בצבא, ואז..." לוקחת נשימה עמוקה מהפרח, "מסניפה את זה אל תוך כל החושים שלי, כל הדמיונות שלי". היא גומרת את הכוס, קמה באלגנטיות אל הבקבוק ומוזגת עוד קצת. "נו נו, תראה אותך, ואותי. אתה, פסנתרן בחסד, אומן, אמן... מה זה משנה. אתה גם צעיר, לפחות אתה נראה... בן כמה אתה? טוב, נו. נו. אין לך קמטים עוד, זה בטוח, ולי... תראה אותי (ממששת את הפנים שלה), מקומטת כולי"
"אני בן עשרים וארבע" הוא אומר לה. מפסיק לנגן. היא מתקרבת אליו, ולמרות שהיא רחוקה ממנו מספר צעדים, הוא מרגיש אותה קרוב אליו. "גם אני" קורצת לו. הוא מחייך. "אז ממה כל הקמטים?", הוא אומר, והיא חושבת - איזה חצוף. "מעצבים, אתה יודע" היא אומרת. "מה הפסקת?", והוא התחיל לנגן מחדש. היא הניחה עוד כוס על הפסנתר שלו. מהתלכת בחדר הלוך וחזור, הפנים שלה מסכלות על הרצפה. הצעדים שלה מדויקים, זה נראה ככה מעיניו של הפסנתרן, כאילו כל צעד מדוד היטב. "תראה אותי", היא אומרת, "אני זוכרת... כמה ילדים יש לי? בטח מאה. לארבעה גברים עשיתי ילדים. אני בית חרושת לילדים. וכולם? עם עיניים כחולות" צוחקת, "תראה" היא מקרבת אליו את ראשה, "אתה רואה? יש יותר כחול מזה?" הוא ממשיך להסתכל עליה עם מבט מחייך וקפוא. "זה כמו השמיים", הוא אומר, מפסיק לנגן. מחייכת, חושבת - איזה חמוד. "כמו השמיים..." היא אומרת, "פעם אמרו לי את זה. לא, בעצם. מה אמרו לי... כמו הים. כן, בעלי השני אמר לי שיש לי עיניים כמו הים. ואני חשבתי, איזה מזל, ככה בחיים לא יגמרו לי הדמעות"
היא מזגה לעצמה עוד כוס, וגמרה אותו במהירות. ואז עוד כוס, ושוב - במהירות. ואז עוד אחת, במהירות. ואז הלכה והתיישבה על הספה. "תנגן, נו, נו", היא אמרה. והוא ניגן. היא ניגשה אל הבקבוק, והסתכלה עליו, ראתה שהוא כבר כמעט גמור. הרימה את הבקבוק והסתכלה על הפסנתרן הצעיר ועשתה תנועה של "לחיים". היא הסתובבה אליו. והתקדמה לכיוונו. הוא המשיך לנגן. המבט שלו לא עזב אותה לרגע. היא נעמדה, כמה צעדים מהפסנתר, והצמידה את הבקבוק לשפתייה. היא נישקה את פיית הבקבוק באיטיות, אחר כך הכניסה את הבקבוק לפיה, והוציאה, באיטיות ובעודה מסתכלת עליו. הוא המשיך לנגן. והבקבוק המשיך להכנס ולצאת מפיה. אחר כך נשענה על פסנתרו, ונאנחה. הושיטה אליו את הבקבוק, ושאלה בלי מילים "רוצה?", הוא ענה לה שלא. היא לקחה את הבקבוק ושתתה את כולו בשלוק אחד. "את כבר שיכורה", הוא אמר. והיא חשבה - ממש כמו אבא שלי.
"ממש כמו אבא שלי", היא אמרה. "וגם כמו בעלי הראשון, והשני, והשלישי והרביעי, תמיד הם אמרו לי - את כבר שיכורה, את כבר שיכורה. ואז השכיבו אותי לישון ונשקו לי על השפתיים" לקחה את הבקבוק והניחה על הפסנתר ליד הכוסות. "מה, כאילו אני לא יודעת שאני שיכורה. אז אני שיכורה, אז מה. גברים, הם משכרים מישהי כדי שהיא תהיה שלו, ואז מוציאים לה את הנשמה ואת שמחת החיים כשהם ביחד. לא נותנים לה להשתכר, לא לעשות סמים, לא סקס, לא כלום. ואני, מה ביקשתי, מה ביקשתי. קצת לשמוח, בחיים. לא נתנו לי. אף אחד לא נתן לי" הוא הפסיק לנגן. הוא קם אליה, והיא אמרה, "תנגן, נו, נו, תנגן, למה הפסקת? תנגן", אבל הפעם הוא לא הקשיב לה. הוא חיבק אותה חזק, והשכיב אותה על הספה. הדמעות גלשו לה על הלחיים. והוא סידר את שיערה כך שיוכל לראות את העיניים הכחולות שלה בוכות.
