חלק ראשון

    יוליה עמדה במרכז החדר בשמלת כלולותיה, השמלה המפוארת ביותר שראתה מימיה. 

שמלה בגוון קרם עדין שזורה בפנינים לבנות זעירות. חצאיתה הנפוחה שמרה על מרחק מכובד בינה לבין המשרתות שסביבה. עיטור לבן קטן בצורת שתי טבעות צלובות ובמרכזן חרב היה מוטבע על כל אחד משרווליה הארוכים שהשתרכו כמעט עד ברכיה והסתירו כליל את כפות ידיה. המשרתות כרכרו סביבה וניסו לסיים את ההכנות האחרונות לפני בואה של המלכה לבדיקה אחרונה. יוליה הסתכלה בחדר העצום שסביבה, עשוי כולו משיש לבן. חלונות גבוהים ומצוחצחים התפרשו על כל הקיר הצפוני, חושפים את נופיה עוצרי הנשימה של בריגוטה. רכס הרי בריגוטה, שפסגותיהם נשקו לעננים, נראו ירוקים מתמיד - היערות כיסו את מרבית שטחם. אנשי בריגוטה ראו ביערות אלה סמל לשגשוג, וכל עוד נשארו היערות ירוקים הוסרה דאגה מלבם לגבי עתיד הממלכה. למרות זאת, מעט מאד היו האנשים אשר הלכו לטייל באותם היערות. אך לא יוליה. דווקא היא אהבה את היערות יותר מאשר את הארמון בו גדלה. היא אהבה את התחושה שגרמה לה הידיעה שמעבר ליערות אלו נמצא החופש המוחלט, ההפך הגמור מהדרך שבה חונכה להתנהג.

על הקיר הדרומי של החדר נתלתה מראה גדולה, ולרגליה שולחן התכשיטים והאיפור האישי של יוליה. אם הדבר היה תלוי בה, היא לא הייתה מרבה להשתמש בהם. לפעמים חשה כאילו התבלבל הגורל והיא נולדה למשפחת מלוכה.

את שאר החדר כיסו ארונות עצומים בגודלם שהכילו בתוכם את מיטב השמלות שיוצרו אי פעם בבריגוטה. כל שמלה הייתה יצירת אומנות בפני עצמה והושקע בה מאמץ רב של כל התופרים המלכותיים. מובן שלא היו אלה שמלות יומיומיות, אלא שמלות המיועדות לטקסים ואירועים מלכותיים בלבד. שמלת הכלולות שהיא לבשה ברגע זה, הוזמנה לא פחות מאשר 7 חודשים לפני מועד החתונה המתוכנן. החתונה המלכותית בפני עצמה הייתה מאורע ייחודי אשר יתיר רושם רב על כל הממלכה. החתן המאושר היה קרוב משפחה רחוק של משפחת המלוכה אשר עקבותיו בשושלת המשפחה נאבדו כבר מזמן. החתן, נאמורן, היה איש רודף בצע ותחמן אשר שם את עושרו האישי בראש מעייניו. בין הזוג המלכותי לא שררה אפילו טיפת אהבה, אם לא פחות. יהיה זה מן הראוי לציין כי יוליה הוכרחה להינשא מטעמי כבוד, ושלא היה לה בזה כל חלק. אפילו ברגע זה, שעות ספורות לפני מועד החתונה, הרגישה כאדם האומלל ביותר וחסר המזל ביותר עלי אדמות. היא עמדה בחוסר אונים כמעט מוחלט במרכז המולת המשרתות וייחלה להיות בכל מקום אחר.

    לפתע נשמעו שתי דפיקות רמות על הדלת ומיד לאחר מכן נפתחה הדלת ולחדר נכנסה המלכה ילנה מלווה בשני אנשי משמר חסונים לבושים במדים לבנים. המשרתות מיהרו להסתדר בשורה מאחורי יוליה.

"מי האחראית היום?" שאלה ילנה בקול רם וסמכותי.

"אני, הוד מעלתך", ענתה אחת המשרתות וצעדה צעד קדימה תוך שהיא קדה קידה עמוקה.

"יפה גרטל. אם כך אמרי לי בבקשה מדוע אני לא רואה את ההינומה במקום שבו היא אמורה להיות, וכדאי שתהיה זו סיבה טובה מספיק".

גרטל החווירה מעט, היא שכחה לגמרי את ההינומה. היא פזלה במהירות על האריזה המהודרת בפינת החדר ליד הדלת, מאחורי גבה של המלכה.

"סלחי לי הוד מעלתך. אני אתקן זאת תוך כמה דקות, האמיני לי" גרטל הלכה במהירות אל האריזה בלי להפנות למלכה את גבה ובלי להסיר ממנה את מבטה. כשחזרה לעמוד לצד יוליה היא סידרה במהירות את ההינומה על ראשה מבלי לפגוע בתסרוקתה המהודרת, וחזרה לעמוד בשורת המשרתות. המלכה ילנה בחנה את בתה במשך כמה שניות ונראתה מעט יותר שבעת רצון.

"יפה מאד. יוליה, אני רוצה שתרדי אל חדר האורחים בקומה הראשונה, נאמורן מחכה לך. הוא רוצה לומר לך מספר מילים" המלכה הסתכלה בבתה בקשיחות, "ואת תצייתי לכל מה שיאמר, בלי ההתקוממויות שאת כל-כך נהנית מהן."
"כן אמא. אלך לשם ברגע זה". יוליה קדה קידה קטנה על ברך אחת ומיהרה לצאת מהחדר. כשסגרה מאחוריה את הדלת היא נשמה לרווחה ומיהרה במסדרון לכיוון המדרגות. היא שמחה על ההזדמנות להתרחק מהאווירה הלחוצה.

ההד שהותירו נקישות עקביה התפזר בחלל הארמון וליווה אותה.

כשהגיעה אל המדרגות היא נעצרה. היא הביטה בכמיהה במעקה העץ היוקרתי אשר מסתיים בעיקול. כשהייתה קטנה והמלכה הייתה יוצאת מהארמון, הרשו לה המשרתות להשתולל כרצונה. היא הייתה עולה על המעקה ומחליקה כל הדרך למטה, ולבסוף קופצת מהעיקול. היא נפלה יותר מפעם אחת, וזה רק הגביר את תחושת ההנאה בפעמים הבאות. היא אהבה להרגיש את הפחד ולקחת את הסיכון שבנפילה. מובן שהמלכה תמיד הייתה מגלה את שעשתה, והדבר שהסגיר אותה לא היו המשרתות, אלא כתמי השפשוף על אחורי שמלתה. היא חייכה כשנזכרה בכך. מה לא הייתה נותנת כדי לעשות זאת עכשיו שוב.

היא ירדה בזריזות במדרגות לצד המעקה ופנתה שמאלה למסדרון נוסף שהיה מיועד לחדרי האירוח. היא נעמדה ליד הדלת של החדר השלישי, סידרה את שמלתה, דפקה קלות על הדלת ונכנסה. פרט לעושר הרב הניכר בו, לא דמה החדר כלל לשאר הארמון. התחושה שגרם החדר ליוליה הייתה ביתית ונינוחה. נאמורן ישב ליד האח הבוערת וניהל שיחת סרק עצלה עם משרתו האישי. עשן שעלה מהסיגר בידו אפף אותו. רצפת החדר הייתה מכוסה בשטיח גדול מעוטר במנדלה. האוויר היה חמים וריח הסיגרים עמד בו. יוליה שנאה סיגרים, הם הזכירו לה את הפאבים הזולים בעיר מלאי האנשים השיכורים ומחוסרי העבודה. שעון עתיק עשוי מעץ אלון כהה היה תלוי על הקיר. עציצי פרחים עמדו פה ושם על המדפים והשולחנות. ליד האח עמדו שתי כורסאות, רגליהן וידיותיהן גם הן היו עשויות עץ אלון כהה.

   יוליה השתעלה קלות על מנת שנאמורן יבחין בה.

"הו שלום לך אהובתי, לא ראיתי שהגעת. רציתי לבשר לך שמחצית מהמוזמנים כבר באולם המרכזי ולכן חשבתי להקדים את החתונה בשעתיים. רציתי לקרוא לך ולשאול אם את צריכה עוד זמן להתארגן, אבל אני רואה שאת כבר מוכנה", הוא סקר אותה במבט מלא תאווה, היא חשה עירומה וחסרת אונים עוד יותר ממקודם, "אני חייב לציין שאת יפהפייה, לא יכולתי לבקש לעצמי כלה טובה יותר ממך".

יוליה חשה שנאה כלפי האיש שישב מולה, היא התאפקה בכל כוחה שלא לקחת ספר כבד מהמדף ולהטיח אותו על ראשו.

"כמובן, הייתי מקדימה את החתונה אפילו יותר אם הייתה לי האפשרות. אלך מייד להודיע לאימא ונבוא לאולם המרכזי". אמרה יוליה את התשובה המתבקשת.

"הוד מעלתה כבר יודעת. בפעם הבאה שנפגש, אהובתי, את תהיי אשתי".

יוליה עשתה מאמץ וחייכה. היא צעדה צעד לאחור אל מחוץ לחדר וסגרה את הדלת בנקישה חלשה.

"את בסדר הוד מעלתך?" קולה של גרטל מאחוריה הקפיץ אותה ממקומה. גרטל ויוליה היו מיודדות ביניהן ויוליה הרגישה בטוחה לספר לגרטל את מה שלא העזה לספר לאיש.

"גרטל, למען השם, ביקשתי ממך אינספור פעמים להפסיק לקרוא לי ככה. אני מתעבת זאת. אנא קראי לי פשוט יוליה".

"כמובן הוד מ... יוליה" גרטל הביטה בה בשתיקה מספר שניות, "את עומדת לעשות את טעות חייך".

יוליה נאנחה והשתלטה על הדמעות הצורבות.

"בבקשה עזרי לי, זאת ההזדמנות האחרונה שלי. קחי אותי איתך, אני מתחננת. אני אגור איתך ועם משפחתך, אהיה שמחה מאד לפגוש אותם" יוליה הביטה בתחינה בעיניה של גרטל. גרטל הייתה אמורה לנסוע לחופשה אצל משפחתה בתום החתונה ויוליה רצתה להצטרף ולא לחזור.

"בבקשה תמנעי ממני את הצורך לסרב לך, אם יתפסו אותי המלכה ילנה תשליך אותי אל הצינוק. אפילו את לא תוכלי לעזור". יוליה נאנחה.

"במוקדם או במאוחר אעשה זאת עם עזרתך או בלעדיה, השאלה היא עד כמה קשה תהיה המשימה" היא הפנתה לגרטל את גבה והלכה לכיוון האולם המרכזי.

בעומדה מחוץ לאולם, ליד דלתות העץ הכבדות, היא שמעה את קולות המוזמנים והמשרתים, קול גרירת הכיסאות, צעדים נמרצים והתזמורת ברקע. היא הניחה את ידה על הידית והתכוונה להיכנס ולהודיע לכולם על כך שהחתונה הוקדמה, אך במקום זאת היא שמטה את ידה לצד גופה, הסתובבה והתחילה לחזור על עקביה. היא ירדה שוב במדרגות, ליטפה בפעם האחרונה את המעקה המעוקל והתקרבה בזריזות אל דלת הכניסה. היא הגיעה אל המדרגות המובילות אל הארמון והסתכלה הלאה אל שני השומרים העומדים ליד השער הגדול. בין מדרגות הכניסה והשער הגדול השתרע חלק מהגן המקיף את הארמון. עצי תפוזים נשתלו לאורך השביל המחבר בין השער לבין המדרגות. היא ידעה שאם תנסה לצאת הם יעצרו בעדה ויובילו אותה אל אימה. היא ידעה שהפעם אסור לה להיכשל. מה שהיא עומדת לעשות עשוי להיות הדבר המשמעותי ביותר שתעשה בחייה. היא נכנסה שוב אל תוך הארמון ופנתה אל מגורי המשרתות. היא פנתה לעבר מסדרון חדרי האירוח, חלפה על פני דלת החדר השלישי והמשיכה במורד המסדרון לעבר הדלת האחרונה, דלת עץ פשוטה. היא פתחה את הדלת במהירות וירדה במדרגות האבן הקרות למטה, אל מגורי המשרתות, הטבחים והשומרים. גרם המדרגות הסתיים במסדרון קריר מואר בלפידים. קצה המסדרון הוביל אל מעין אולם גדול ומעוגל ובמרכזו שטיח. באולם היו פזורים מספר כסאות וארון גדול מלא בכלי אוכל. שמונה דלתות נוספות הובילו מהאולם אל חדרי הצוות. יוליה מיהרה אל אחת הדלתות ולמרות היותה המלכה לעתיד נקשה קלות בדלת. מלמול חריקות כיסא נשמעו מבפנים ופניו של הסייס נראו בפתח. ברגע שראה מי עומדת שבפתח נפל על ברכיו.

"הוד מעלתך! למה ירדת לכאן? לא נאה לך להסתובב במגורי המשרתים, ועוד בשמלתך המפוארת, הדבר ודאי חייב להיות דחוף ביותר. איך אוכל לעזור?"

"קום על רגליך סקוט, אין כאן צורך בגינונים הנבובים הללו" סקוט קם על רגליו מייד אך לא הזדקף לגמרי. ראשו נשאר מורכן.

"אני צריכה עזרה", אמרה יוליה "בחר את העגלה הישנה ביותר, רתום אליה סוס ומלא אותה בקש. הבא את העגלה לכניסה והסח את דעתם של השומרים במשך כמה שניות, אני יעלה על העגלה ואתחבא בקש. הקשב", הוסיפה כשראתה את הבעת פניו הנדהמת "לאחר שאהיה מכוסה כולי בקש, סע בכיוון ההרים. לאחר שתצא מטווח ראייתם של השומרים עצור את העגלה ואני אצא בזריזות, הישאר מחוץ לטווח ראייתם של השומרים במשך כשעה וחזור אל הארמון. פרק את העגלה ושכח מהעניין. האם תעשה זאת בשבילי?" יוליה ידעה שהיא מסכנת את חייו של ידידה הזקן, אך לא הייתה לה ברירה.

"כמובן הוד מעלתך, אך בתנאי אחד" אמר סקוט.

"מהו?"
"הרשי לי לבוא איתך" סקוט הסתכל בה במבט מלא תקווה וציפייה. מה זה כבר חשוב, חשבה יוליה, כך ייטב גם לו.

"בסדר גמור, אתה מורשה לבוא איתי. אסתתר בקרבת הכניסה ואחכה לך, בהצלחה" יוליה הסתובבה והתחילה לעשות את דרכה לכיוון חדרה. כשהגיעה הלכה מיד אל השידה שעל יד מיטתה והוציאה מן המגירה תליון משובץ באבן כתומה. בתוך האבן היו מעין להבות אדומות קטנות אשר שיוו לאבן מראה מכושף. היא דחפה את האבן אל תסרוקתה ומיהרה אל הכניסה.

ידיה ורגליה רעדו מעט מרוב מתח והתרגשות. היא עברה בזריזות את המסדרון וחצתה את הטרקלין המואר לכיוון הדלתות. לאחר שירדה במדרגות הכניסה המשיכה ללכת חרש בצד השביל המוביל אל השער, מתחבאת מאחורי עצי התפוזים. כשהייתה במרחק מספר צעדים מהשער סטתה משורת העצים והתחבאה מאחורי שיח המעוצב בצורת ראשו של המלך קייל הראשון. כעת כל שנותר הוא לחכות לסקוט. היא הייתה בטווח שמיעה מהשומרים והקשיבה לשיחתם.

"שילכו לעזאזל כולם", אמר השומר שישב על שרפרף ליד השער "בזמן שכל שמנה וסולתה של בריגוטה מהללת את יופייה של הוד מעלתה הנסיכה יוליה, אנחנו נטועים במקומנו כמו העצים הללו. את עיני הימנית הייתי נותן כדי להיות נוכח בחתונתה".

"וכי מה רצית שיקרה? שהוד מעלתה הנסיכה תבוא עד לכאן לבדר אותנו?" השומר השני גיחך קלות, "הייתי רוצה לראות את הנסיכה יוצאת מהארמון ומגיעה עד לכאן רגעים ספורים לפני חתונתה" השומר הישוב על השרפרף צחק, "אך בהשוואה לעינך הימנית שהיית נותן תמורת נוכחות בחתונה, אני הייתי נותן את חיי ובלבד שלא יאונה כל רע להוד מעלתה".

לפחות זה, חשבה יוליה. נקישות פרסה נשמעו בקרבת מקום ויוליה הפנתה את ראשה בציפייה מחודשת. סקוט התקדם באיטיות, יושב על העגלה ואוחז במושכות הסוס. יוליה התכוננה.

סקוט נעצר ליד השער וירד מהעגלה. הוא הביט בעצבנות מסביבו והתקדם אל עבר השומרים.

"סלחו לי, אבל אני כבר זקן והגב שלי לא מאפשר לי לעבוד ביעילות כמו פעם. תואילו בטובכם להתכופף ולבדוק את פרסותיו של הסוס? נדמה לי שאחת מהן רופפת". השומרים הביטו בסקוט בחשדנות ולאחר מכן אחד השומרים השמיע נחירה.

"כמובן קשישא, עדיף מאשר לשבת כאן חסרי מעש". השומרים התקרבו אל הסוס מצדו הימני ואחד כרע ליד רגלו הקדמית, השומר השני עמד מעליו כבוחן את עבודתו. סקוט עמד במרחק מספר צעדים מהם, עדיין מפזר מבטים עצבניים לכל עבר. יוליה חיכתה מספר שניות עד שישקעו בעבודה לגמרי, ואז הרימה את שמלת כלולותיה שלא תיגרר על האדמה והלכה בכפיפה אל עבר העגלה. כשעמדה כך שערימת הקש הסתירה אותה מעיניי השומרים, עלתה על העגלה ולמרות אי הנוחות התחפרה בקש כמיטב יכולתה. סקוט שם לב לתכונה בקש שמאחוריו ופזל אל עבר שולי העגלה לבדוק אם לא נשארה פיסת בד חשופה. לאחר שבא על סיפוקו התנצל בפני השומרים על הטרדה ומיהר לעלות על העגלה.

 "תודה לכם! המשיכו בעבודתכם הנאמנה!" לפני שהספיקו השומרים להתרחק מהעגלה היכה סקוט במושכות והסוסים דהרו קדימה, מושכים את העגלה מאחוריהם.

יוליה ניסתה לשמור על שיווי משקל בעוד העגלה חולפת על-פני השער וממשיכה לכיוון הרי בריגוטה. לאחר מספר דקות רכיבה נוספות שמעה צעקה.

"היזהרי הוד מעלתך! החזיקי חזק!" לפתע חשה ברעד ובקול פיצוח של עץ. העגלה נפלה על צידה והקש התפזר על האדמה סביבם. הסוסים השמיעו קולות בהלה ובעטו ברגליהם הקדמיות באוויר.יוליה חילצה את עצמה מן העגלה וניערה את הקש משמלתה. סקוט הקשיש צלע לעברה ופניו חיוורות.

"את בסדר הוד מעלתך? אנא סלחי לי, האבן הארורה הזאת נתקלה בגלגל האחורי. אין לנו ברירה, עלי על הסוס. את העגלה חייבים להשאיר מאחור".

יוליה לא התווכחה ועלתה על הסוס במהירות בעזרתו של סקוט. לאחר ששניהם היו ישובים, הדהירו את הסוסים לעבר ההרים במהירות האפשרית, העיקר להתרחק מהארמון.

 (~)(~)(~)(~)

בשם כל שמלותיי, איפה הילדה הארורה הזאת?, רטנה ילנה לעצמה. צליל צעדיה הזועמים הדהד ברחבי האולם. האורחים המתוחים ישבו בציפייה ולחישות מתוחות נשמעו מכל עבר. נאמורן עמד מול התיבה והשקיק עם הסכין בידו. כרגיל, השתדל נאמורן שלא להפגין רגשות אך מי שהכיר אותו היטב יכל היה להבחין שהוא טרוד מאד. תיבת עץ מעוטרת בציורי המעניק והגונז עמדה על שולחן עגול קטן. השרשראות המסורתיות היו מונחות לצד התיבה. על פי המסורת, טקס הנישואים אמור להתבצע על ידי הקראת מספר ברכות שלאחריהן האישה מניחה ורד לבן בתיבה, כסמל לטוהרה ועדינות. כעבור מספר ברכות נוספות, מניח הבעל בתיבה סכין, כסמל לכוח והגנה על המשפחה. לאחר מכן, עונדת אם האישה אחת מהשרשראות על צווארו של הבעל, ואם הבעל עונדת את השרשרת השנייה על צוואר האישה. מעשה זה נועד כדי להבטיח את איחוד המשפחות והקמת משפחה חדשה. בסוף הטקס המלכותי ננעלת התיבה ומושלכת אל הים.

גרטל  עמדה בפינת האולם וניסתה להיעלם. המילים שאמרה לי יוליה לא יצאו מראשה, "במוקדם או במאוחר אעשה זאת עם עזרתך או בלעדיה...". במוקדם או במאוחר, במוקדם או במאוחר. לו רק ידעתי כמה מוקדם. הירגעי גרטל, המלכה עוד תשים לב לצמרמורות שלך ואז כבר לא יהיה מנוס. הירגעי.
"גרטל! אני דורשת הסבר!" לחשה המלכה ילנה מאחוריה שלא לעורר תשומת לב. קולה היה כה קר ומנוכר עד שעורר מחדש את הצמרמורת בגבה של גרטל.

"א.. אני... הוד מעלתך ב.. בבקשה"

"עני לי בורה, איפה בתי?"

"אני לא יודעת הוד מעלתך, הפעם האחרונה שראיתי אותה הייתה ליד חדרו של נאמורן. היא בדיוק יצאה משם וחלפתי על פניה בדרכי לחדר המשרתים". היא בלעה את רוקה.

המלכה הסתכלה עליה בחשד בעיניים חוקרות ולבסוף הפנתה את גבה והלכה להסתודד עם נאמורן. גרטל יצאה מהאולם והלכה בזריזות אל חדרה של יוליה בעוד זיעה מצטברת על מצחה. גרטל הייתה המשרתת היחידה בארמון בעלת המפתח לחדרה של הנסיכה. היא נכנסה לחדר המפואר והביטה סביבה. לא היה כל זכר ליוליה. היא בדקה את המרפסת המשקיפה על חזית הארמון. גם שם לא היה דבר. היא נאנחה. בעוד עיניה משוטטות על פני הנוף, היא הבחינה בעגלת קש המונחת על צדה בחצי הדרך משער הכניסה ליערות. היא קפאה על מקומה וניסתה לעכל את הדברים. כעבור מספר דקות כבר הייתה מחוץ לארמון בדרכה אל העגלה. סמל בית המלוכה היה חרוט על אחורי העגלה. גרטל הבחינה באחת מסיכות ראשה של יוליה שהייתה מונחת בקרבת מקום. היא לקחה נשימה עמוקה וחפרה בור קטן שבו הניחה את הסיכה. לאחר שכיסתה את הבור בדקה את האזור ווידאה שלא נשאר אף פרט מסגיר. לאחר מכן התיישבה על הקש והרהרה במשך שעה ארוכה.