רעיון טיפולי חדש

היום בעידן המוזר הזה של טיפוח גידולה של הנפש ותרגול מחשבות חיוביות בתוך חביות בוץ. כשהפסיכולוגיה פשטה את הרגל מפאת הגילוי המרעיש שבעצם אין פסיכולוגיה מלבד פסיכולוגיה בשקל ואותה מן הסתם כולם גם ככה כבר מכירים. כשעוסקים בקלפי טארוט, כוסות רוח וקפה, כוכבים וכתב יד כותבים במודעה שהם שרלטנים, בעידן הזה, זו מחשבה עסקית, רבותיי.

אז גם אני החלטתי להצטרף למשחק המלוכלך הזה של נבירה במוח האדם באמתלה שאולי אמצא סיבה להיותנו דפוקים, זה הולך כך :

לוקחים אדם שחוגג את יום הולדתו ה18, גיל שמזוהה בעולמנו כעלייה לבגרות מילדות. סוגרים אותו בחדר לשבוע שלם, חדר ובו כל קיר הוא מראה, מזונו יסתכם בשישיית מים מסוג בינוני ומטה, אפשר לחיות מזה, כך שמעתי. מהרמקולים שיעטרו את התקרה כל אשר הבחור האמיץ שלנו ישמע זה בסך הכול מה אנשים חושבים עליו, כל האנשים שמוכנים לתרום מילה או שתיים וכל הזמן, כל רגע, אפילו בהפסקת נשימה של אחד, נכניס לו עם קולה של אחרת. חבר'ה בואו ניקח את זה בפרופורציה, זה בסך הכול שבוע, הוא לא ימות מזה ויש כאלה שיגידו שהם מעדיפים את זה מאשר עלייה לתורה עם קול ססגוני כשל דובון איכפת לי צרוד.

אה כן, עכשיו ההסבר ההגיוני של ה "עינוי". אז כך :

אם נצא מנקודת הנחה ביזארית שיש שני סוגי אנשים בעולם, אלה שפועלים ואלה שמופעלים ואנו כזן חיוני התורם לאי צעידתו במקום של העולם, איכפת לנו מאנשים פעילים, מחבבים אותם לבטח. אנשים מופעלים יחסרו בעולם כמו איבוד יום אחד מחיים שלמים ומי פה לא מוכן לוותר על יום אחד בסך הכול? ובחזרה לעניינינו, ה "עינוי" החדשני הזה ללא ספק, יספק לנו תשובה באשר לאם אדם זה יצא פעיל או מופעל, אם לאחר שבוע האדם לא מוכן לצאת החוצה, ניתן להשאיר אותו שם, הוא מופעל.