לילה

את אורו הכסוף של הסהר

הסתירו ספינות ענן שאננות.

פרחי הלילה כבו לאיטם

שוקעים בשנתם, אל תוך עלי כותרת.

גם אני אל תוך עצמי שוקע

אל פנים עיני העצומות,

גושים שחורים חודרים

מבעד למראות

חסרי דמויות, כענן של דיו.

אני משרך דרכי אל האור,

תר אחרי צבעי לבן-צהוב

כתם של תקווה מבוערת.

ידי עיורות מגששות אחר

הדרך, כסומא בהילוכו.

הזמן הגיע אל שיאו - חצות.

עתה נותר לו לרדת

במורד לילו. אני נושא עיני

אל קשת השמים, מוחה

אבק של כוכבים,

מביט בם כבים, אחד, אחד,

הליל הזומם, מתעייף

יושב לנוח, על אם הדרך,

עוד מעט יעלם, ויאיר היום.