יום שישי 5/4/1974
13:05
למעט אישה סגולת שיער אחת,
שעמדה מהבוקר מול המראה הקטנה וטפחה על פניה התפּוּחיים גוונים שונים של סומק,
הפרפומריה של דוֹד שלמה הייתה ריקה מאדם. דוד שלמה עמד בגבו אל החנות וצפה אל
הרחוב. שירי שבת החלו מתנגנים ממנו בהמהום איטי, צף על מי-מנוחות. הוא הביט בשעון
ומיהר להיכנס אל החנות רק כדי לגלות שהאישה מהבוקר טרם בחרה גוון סומק מתאים. הוא
החל לנקות בזריזות את דלפק הזכוכית בנייר עיתון ובעת ספירת הכסף הקטן, דאג להשמיע
דִנְדוּן מטבעות מוגזם בתקווה שהגברת תבין לבדה שהגיע זמנה לעזוב מבלי שיצטרך
לפנות אליה בדברים. פעמון דלת החנות השמיע צליל, ומבלי להרים את ראשו, דוד שלמה
בירך את הגברת בשבת שלום וכל טוב.
"שלום דוד שלמה, מה
שלומך?"
הדוד הרים את ראשו והופתע
לראות את אחיינו משה, גבר כבן עשרים מגולח למשעי ומסורק בקפידה.
"שלום עליכם, משה. בוא,
בוא. שב. "
שלושה חודשים לפני
בניין קומות ברמת-גן, שעת בין-ערביים.
מהקומה השביעית נשמע צלצול טלפון. ג'ולייט, אישה כבת ארבעים עסוקה במטבחה בטיגון
דגי בקלה. ידיה דביקות מביצה ופירורי לחם והיא קוראת לביתה שולה שתענה לטלפון.
"שולה, תרימי מותק את
הטלפון אולי זה משה.. שולה!"
משְבִּתה אינה עונה לה
היא מטופפת בזריזות לכיוון המכשיר, מנגבת ידיה בסינור ונאנחת
"הכול אני עושה בבית
הזה" היא עונה לטלפון ומיד נשמע צלצול בדלת
"שולה! תפתחי מותק את
הדלת.
כן, שלום שלמה.
הכול בסדר ברוך-השם איך
אצלכם?
ברוך-השם שרק תהיו בריאים
משה...? משה עוד לא חזר...
אה, הנה הוא בדיוק נכנס.
בוא משה ברוך הבא,
שלמה בטלפון רוצה לדבר
איתך"
ג'ולייט חוזרת למטבח,
יוצאת לסלון עם נתח דג מטוגן ונעמדת בחגיגיות ליד משה שמשוחח בטלפון; שיערו פרוע,
הקיטבג לרגליו והיא מנסה להשחיל את הדג לידו הפנויה.
משה מחווה דחייה נחרצת,
ג'ולייט מחווה התעקשות נמרצת ולבסוף הוא לוקח ממנה את הדג בגלגול עיניים מובס.
"מה רצה שלמה ממך?"
"הוא רוצה להכיר לי
מישהי"
"נו יופי. שיהיה בשעה
טובה"
"אין לי זמן, אני כאן
ליומיים וחוזר לקורס"
"מה יש? פעם באה שיתבוא,
תבוא אצלו תראה אותה וזה הכל, מה יש?"
"אולי, נראה"
"איך קוראים לה?"
"שושנה. קונה אצלו
בפרפומריה, לא יודע"
"נו, יופי"
משה הביט בשתי ידיו המשומנות
מהדג והחל להתיר את כפתורי החולצה הצבאית הכבדה מזיעה
"אני הולך להתקלח"
"מה יש אתה לא אוכל, אתה
כבר לא אוהב בקלה שאני עושה? תיכף יהיה אורז"
"טעים מאוד יצא. אני
צריך להתקלח"
משה רכן והוציא מתיקו לבנים
נקיים, שמפו הוואי אדום וסבון נקה 7 לבן
"מאיזה עדה היא?"
שאלה ג'ולייט בעודה מסננת את האורז ממימיו הלבנים
"מי?" שאל משה
בעודו נובר ומפזר את חפציו על רצפת הסלון.
"שו איסמה.. ששלמה אמר
לך עליה, זאתי, שושנה" אמרה וטעמה מהדג.
"לא אמר. אני
במקלחת"
"ומתי תבוא עוד פעם שאני
יגיד לשלמה שיביא אותה תיפגשו?"
"לא יודע, אמרתי לו שאני
לא יודע, חודש חודשיים, לא יודע"
"הרבה זמן זה יכול
להיות. בסוף ישכח זה שלמה כבר לא צעיר"
"לא ישכח. אני נכנס
להתקלח עכשיו"
"שולה! לכי תבדקי אם יש
מים חמים בשביל משה רוצה ליתקלח. שולה!"
"אני כבר הולך לשם אני
אראה לבד" הפטיר משה בגבו אליה כשהוא בבגדיו התחתונים
"שולה!" ג'ולייט
קראה כשהיא אוספת את המדים מהרצפה
"אוו אווףף תעזבי אותה
כבר" קרא משה וטרק את דלת המקלחת.
משה עמד עירום ליד האמבט,
זרועותיו שעונות כנגד הקרמיקה בצבע בז' בדוגמת פרחים קטנטנים. הוא חיכה לזרם מים
חמים ואלו מיאנו להגיע. הוא עמד כך מספר דקות ודמיין את עצמו נשוי לאישה בשם
שושנה.
בזמן המלחמה, כבר החלו
מתגנבות אליו מחשבות בדבר נישואין. אך ידע שאילולי המראות משדה הקרב, ששתלו בו
צורך בלתי מוסבר להתרבות ולראות את חייו עם אישה אשר אהב, היה רוצה להישאר רווק
לפחות לעוד עשר שנים.
שטף מחשבותיו ניתק אותו
מעמידתו הבטלה והוא מצא את עצמו מתקלח במים קרים בזריזות צבאית שהייתה כבר טבועה
בו. עוד יומיים קורס קצינים.
יום שישי 3/4/1974
12:30
שלמה סידר קופסאות ריקות של
בשמים בגלריה ומדי פעם התכופף ממעלה המדרגות בכדי לראות האם לקוחות פוקדים את
החנות. אף אחד. רק האישה סגולת השיער ומברשת הסומק שטבלה בריבועי הדוגמיות ההולכות
ונמוגות. הוא ירד במדרגות כשבידו שקיק כדורי כותנה כחלחלים, והציע לאישה לנקות את
פניה במי-פנים בין פידור לפידור מפני יובש העור. פעמון הדלת צלצל ובחורה מטופחת בתסרוקת
נפוחה קמעה ושמלה אביבית צהבהבה נכנסה כשהיא אוחזת בידה שקית עם הכיתוב "נעלי
מיראז'".
"בוקר טוב, שלמה"
קראה לעברו והושיטה את ידה לעברו
"בוקר טוב לך, שושנה.
כבר הרבה זמן שלא הגעת לכאן", הוא אחז בידה והבחין בטבעת מזהב אדום.
"כן, הכנות לחתונה"
התכוונה להעביר יד בשיערה והתחרטה.
"חתונה?" שאל
במבוכה
"התארסתי לפני חודש
ליצחק. מהשעונים."
"שיהיה בשעה טובה וכל
טוב לך. מה אפשר לעזור לך?"
"רימל. אני לא מוצאת
רימל כזה אצל אף אחד, תאמין לי. רימל הכי טוב בארץ רק אצלך"
שלמה חייך ומצא לה את מבוקשה.
הוא השתדל למסוך קלילות בתנועותיו כשלקח ממנה את כספה והשיב לה עודף, אך מחשבותיו
נדדו אל אחיינו בעת שזו חייכה לשלום ויצאה מהחנות.
שלמה לא שמע ממשה זה זמן מה,
הוא ידע שהוא עסוק מאוד בקורס קצינים. אביו ואימו קיבלו ממנו גלויות בדואר ושיחות
טלפון קצרות, שאת תוכנן העבירו לכל בני המשפחה שהתעניינו בשלומו.
הוא הרגיע את עצמו במחשבה שמשה
ודאי שכח מכל העניין, ומי יודע מתי יראה אותו שוב.
"שלום דוד שלמה, מה
שלומך?"
הדוד הרים את ראשו והופתע
לראות את אחיינו משה.
"שלום עליכם, משה."
לחץ את ידו בחום "בוא, בוא. שב."
הדוד שלמה לא ידע את נפשו ממבוכה. "איזה
יופי שאתה מפתיע ככה לפני שבת" אמר ופנה להכין תה. האישה סגולת השיער הילכה
בצעדים איטיים אל עבר הדלת בהביטה לעברם. משה הילך כה וכה ואמר שיש ריח טוב בחנות.
ריח של חדש. הדוד שלמה הניח שתי כוסות תה קטנות על דלפק הזכוכית והתיישב על סולם
קטן. האישה סגולת השיער, פניה בגוון בורדו, אמרה שבת שלום ויצאה לבסוף מן החנות
בשעה 13:17. משה סיפר לדודו את קורותיו בקורס ושעכשיו יש לו חופשה בת שבוע בבית.
שלמה חכך בדעתו איך לספר לאחיינו ששושנה כבר מאורסת אך היה נלהב מהביקור ולא שש
להעלות זאת. הוא הוציא מעט כסף מארנקו ושלח את משה למאפייה הקרובה בכדי לקנות חלות
לשבת. בעת שנעל את הדלת, השתהה לפתע, הביט בשעון ומיהר חזרה פנימה.
13:30
בניין תלת קומתי ברחוב
ז'בוטינסקי ברמת-גן. בית משפחת שעשוע. אישה כבת 45, לבושה במכנסיים קצרים, גופייה
וסרט סגול לראשה שוטפת את רצפת ביתה. שני ילדים יושבים על הספה בסלון כשברכיהם
צמודות אל חזם ומאחוריהם מגולגל שטיח. הטלפון מצלצל. אחד הילדים קם מהספה לענות
לטלפון.
"אתה תחזור למקום! הכול
רטוב!" קוראת אליו אימו ומטופפת למכשיר
"הלו!" היא עונה,
שוכחת להתאים את קולה לנסיבות החדשות
"אה שלמה, שלום מה שלומך? מה אני יכולה
לעזור?
בטח שאני יכולה. רגע.
כבר."
היא פותחת את דלת הבית ומעיפה
מבט זועם בילדיה "לא לזוז!"
היא עולה קומה אחת ודופקת
בדלת של משפחת בניפלח.
"זאת שעשוע מלמטה"
"מי??"
"שעשוע השכנה
מלמטה!"
"אה, רק רגע"
לאחר סיבובי מנעולים רבים,
הדלת נפתחת ואישה בערך באותו מצב כמו שעשוע מתייצבת למולה.
"באתי לקרוא למרים, יש
לה טלפון אצלנו"
"מרים!" קוראת
בניפלח אל הבית, "מי רוצה אותה"
"שלמה מהפרפומריה"
"שלמה? מה יש לו איתה?
מרים!! לא עונה. טוב תגידי לו היא תבוא אליו כבר"
"טוב, שבת שלום לך"
"שבת שלום לך כל
טוב"
13:45
משה חוזר עם החלות לפרפומריה
ומוצא את הדוד שלמה ישוב ליד הטלפון. כבר חבוש במגבעתו ומוכן לצאת.
"תודה משה"
"חשבתי שאתה נועל
כבר" אמר כשהניח את החלות השמנמנות על הדלפק.
"שכחתי משהו, אז
חזרתי"
משה פונה לסגור את האורות
כשפעמון הדלת מצלצל.
בחורה צעירה במכנסי סן-טרופז
כחולים, אפודה לבנה צמודה ומתחתיה חולצת גולף תכולה מופיעה בדלת. שיערה ארוך וחלק,
פניה עדינים.
"שלום שלמה, אמא אמרה
שביקשת שאבוא"
"כן, רציתי שתכירי את
האחיין שלי, משה"
היא מושיטה את ידה ואומרת "מרים".
