"אני חושב שמה שהפריע לך יותר מכל
הוא שבהליכתך הקלילה שם, ברחובות,
הרגשת שאת, לא מותירה עקבות"
הדבקתי את המצח לשמשת חלון המטוס. החגורה לחצה על הבטן
התחתונה. הרגשתי את ראשי נמלא אדים ודמעות החלו נופלות. האורות הלבנים כבו. האורות
הכתומים נשארו. המטוס החל נוסע באיטיות, ובזווית האלכסונית כלפי מעלה, כבר רציתי
הביתה מאוד.
רוני קיבל אותי בשדה התעופה של מנצ'סטר. הוא התנצל שוב
שאין באפשרותו לקחת חופש בכדי לבלות איתי זמן, ואני אמרתי שאני מאוד שמחה שיהיה לי
זמן לבד. הוא דיבר על הקידום שקיבל בעבודה וכמה שזה חשוב לו להפגין מסירות. הנהנתי
בהבנה והסתכלתי החוצה מחלון הרכב, בוחנת בתשומת לב את התנועה ההפוכה.
הוא הראה לי את החדר שלהם, שלי. ברברה נסעה לבקר את
הוריה בפולין. רוני ישן על מזרן זוגי מתנפח בסלון. כיביתי את האור ונכנסתי תחת
השמיכה הכפולה, עם הבגדים. שעון דיגיטאלי שולחני הבהב בירוק את השעה 1:03. ענפים
עירומים סוככו על השמשה ותנור החימום בער בעוצמה בינונית אחר-כך נעשה חשוך.
רוני העיר אותי ושאל אם כבר יש לי כסף אנגלי. אמרתי
שכן. הוא השאיר לי מפתח לבית וחמישה פאונד למקרה שארצה לקחת אוטובוס, הנהגים
מתעצבנים כשמגישים להם שטרות גדולים.
אמש תיאר לי רוני כיצד להגיע ממקום למקום ומה אראה
בצידי הדרך כדי שהנוף החדש ייראה לי מוכר.
הדלת נטרקה וזינקתי לצחצח שיניים תוך השתדלות להגיע
לאיזון בלתי-אפשרי בין המים הרותחים למים הקפואים.
פאקט בנסון & האדג'ס קרץ לי מהתיק וכל מה שרציתי זה
תה וסיגריה בחוץ בקור.
נכנסתי למטבח וחיטטתי בקופסאות השונות, שוכחת לרגע מה
חיפשתי נוכח שבע קופסאות דגני בוקר, מתקן מסתובב לתבלינים, שני מיכלי חלב גדולים
ובקבוק קולה ענק במקרר.
תיון עגול, ספל שקוף, סוכר, נעלי בית, סיבוב מפתח
במנעול התחתון, סיבוב מנעול עליון ואני מחוץ לחדרון הנעליים שלפני המדרגות לדירה.
אוויר קר עוטף אותי, לגימה מהתה מבייתת אותי ושאיפה
מהסיגריה תוחמת אותי. אוויר.
אני במנצ'סטר, אנגליה. לבנים חומות בונות בתים סביבי,
צריח של כנסיה שהפכה לבית- אבות מתעלמת מנוכחותי מטרים ספורים ממני. חבל כביסה
נמתח מבית עד עץ, ומהארובה מתפזר עשן דליל.
"אני לא יודעת איך קונים כרטיס לקולנוע
אני לא יודעת לבקש קפה כמו שאני אוהבת"
"אני חושב שאת שטופת אידיאלים וכשהאידיאלים אינם
באים לביטוי במציאות את מתוסכלת. אין לך צרכים אמיתיים. אם היו לך צרכים
בלתי-ממומשים, לא היית חשה את התסכול הזה. אלא אכזבה. אצלך, הקפה הוא לא קפה,
וכרטיס לקולנוע הוא לא כרטיס לקולנוע"
"זה כל כך בנאלי"
עליתי חזרה הביתה, הוספתי על עצמי עוד שכבה עם ריצ'רץ'
וקפושון. לקחתי את התיק, את החמישה פאונד תחבתי לכיס, נעלתי מגפיים בחדרון הנעליים
ונעלתי את הדלת.
סנאי אפרפר וארוך התהלך באיטיות על הגג שלימיני, ניסיתי
להוציא את המצלמה מהסבך שבתוך התיק והתחרטתי. יש מספיק תמונות של סנאים בעולם.
הגעתי אל התחנה וכשהאוטובוס הגיע, החלטתי ללכת ברגל.
מדוע שזמן ההגעה יילקח בחשבון כשאיני יודעת כלל לאן זה שאני רוצה להגיע?
קניתי כרטיס לקולנוע כשעה ושלושת רבעי לפני תחילת הסרט.
התיישבתי על ספסל קרוב. היה לי שוקו גדול מדי (אצלם זה הקטן ביותר) ומאוד לא מתוק
מסטארבאקס. וסיגריות. מישהי שנראתה בגילי פחות או יותר התקרבה אליי ושאלה אם יש לי
סיג. השאלה נשמעה לי ג'יבריש ושאלתי מה. ושוב, מה. לבסוף הבנתי. נתתי לה סיגריה
ומצית. היא ניסתה לאחוז במצית אך המצית נפלה. ידה נראתה תלויה ללא תחושה. מי יודע
מה יש מתחת לשרוולים האלה ומתחת לחיוך המתוק והשמנמן שלה. היא אמרה ששברה את היד ושהיא
צריכה שאדליק לה את הסיגריה. ואז הסיגריה נפלה לה מהפה. הרמתי לה אותה, והדלקתי.
היא נתנה לי נשיקה בלחי והתכוונה לתת לי היי-פייב. ג'יבריש, לא הבנתי, ידה נותרה
תלויה שוב. "ביי נאו לוב", אמרה והלכה.
אחרי הסרט רציתי להדליק סיגריה. והמצית נפלה לי מהיד.
הרמתי אותה, נדפקה כליל. שמטתי אותה והתחלתי ללכת. חזרתי אליה והרמתי אותה שוב.
הלכתי עוד כמה מטרים והנחתי אותה על סף של חלון ראווה. מצית עם לבבות, שלי, מהארץ.
כבר שש שעות שאני מתהלכת ברחובות האלה.
חיפשתי איפה לקנות מצית. באותה שנייה שמצאתי, קלטתי
ששקית הבגדים שקניתי, שהייתה לי ביד, נעלמה. השארתי אותה בשירותים של קניון גדול
מדי.
כשמדדתי אותם, התאהבתי בדמותי במראה, אף פעם לא קניתי
בגדים שכל כך מתאימים לי, כאילו נתפרו בשבילי, אפילו לא צריך מכפלת.
חזרתי לשירותים, השקית לא הייתה שם. כל בחורה שהחזיקה
שקית כמו שלי ביד, עצרתי ושאלתי אם מצאה אותה בשירותים. העיניים שרפו לי מהמעברים התכופים
של החום בחנויות לקור שבחוץ, כפות הרגליים היו קפואות וכואבות, והתיק שלי, שלא היה
בו כמעט כלום, היה כבד נורא.
בחמישה ימים האחרונים עשיתי את אותה הליכה שוב ושוב.
ביום הראשון קניתי ספרים, ביום השני קניתי דיסק ועוד ספר, ביום השלישי קניתי
בגדים, ביום הרביעי ראיתי סרט, בין לבין ראיתי מיוזיקל, משחק כדורגל, הייתי בכמה
פאבים אך לא משנה כמה שתיתי לא הצלחתי להשתכר. הייתי בקזינו, הייתי במסעדות,
הייתי...
"ואני
מסתכלת על הפנים המשועממים שלהם ויודעת שגם אם אפסיק להימנע מיצירת קשר עין – קשר
עין, לא יהיה"
ביום הראשון קניתי בסופרמרקט סנדוויצ'ים משולשים, אלה
תמיד מזכירים לי מקומות בהם מעולם לא הייתי. מצאתי פארק רחב ידיים, ירוק ומעוטר
בבולי עץ מכוסים שלג דק. התיישבתי היכן שהייתי - ברכיי מקופלות, ישבני באוויר,
כפות רגליי נטועות בשביל אספלט - ונגסתי בסנדוויץ'.
ברווז. ברווז התקדם לכיווני בתנועת מאזניים, "מאקמאקמאק",
אמר לי "מאקמאק", חייכתי ונתתי לו מהסנדוויץ'.
קהילת ברווזים וציפורים החלה מקיפה אותי, ומתוך ארבעה
משולשים אותם הופתעתי למצוא כשציפיתי רק לשניים, שלושה התעופפו בשמי הפארק ונענו
בקריאות הישרדות מלבבות.
"אני חושב שכשהיית שם, התגלית לעצמך בשיא כיעורך.
אבל... אני
מבין יותר מדי על מה את מדברת. זה מעצבן אותי. בואי נסיים."
גיליתי שאני עדיין טינאייג'רית. ששום דבר לא השתנה. בי.
גיליתי שהמחשבות שאני חושבת בארץ מחווירות לעומת המחשבות שהיו לי שם. ושאני תיירת
שם, כמו שאני תיירת כאן.
"ואני באה אליך כדי לקבל את ההתפרקות המוחלטת, את
זריקת המוות.
ובסוף אני אצא מכאן, לרחוב, ואמשיך. כרגיל."
בשדה התעופה של מנצ'סטר התיישבתי בשער העלייה למטוס
חזרה לארץ. שלוש בחורות חרדיות היו ישובות למולי ושוחחו בבריטית. ועל רקע ההודעה
על העלייה למטוס במבטא בריטי שניגונו כבר עצבן אותי, אחת הבחורות התרוממה לפתע
ופצחה בהשתחוויות כלפי משהו כשסידור בידה.
על הדרכון שלי הייתה מודבקת עדיין המדבקה לזיהוי המטען
מהטיסה הלוך, עליה היו רשומות ראשי התיבות של שמי. הסרתי אותה והדבקתי אותה מתחת
למושב.
