התפוח הגדול, האדום והנוצץ גרם
לאלמוג לעקם את עיניה.
היא הרימה את מבטה ותרה בחנות
אחרי דניאל.
"בוא, הולכים!" היא
סיננה ויצאה במהירות בטרם הייתה לו הזדמנות להוסיף מילה בנידון.
דניאל, שעד כה הספיק לא רק
להעמיס שק מלא תפוחים אלה אף אחז בידו תפוח אחד גדול ונגוס, פלט קללה ואז מייד
לאחר מכן מילת התנצלות בתוספת סכום סמלי עבור התפוח למוכר ומיהר לכיוון בו נראה
לאחרונה קצה שיערה הארוך של אלמוג.
הוא השיג אותה במרחק של רחוב
וחצי משם. נשימתו לא הייתה סדירה ולא רק בגלל הריצה.
"מה זה היה?"
"לא היה לנו מה לעשות
שם" היא ענתה, ספק בתסכול ספק בזעם "הסחורה לא הייתה טובה, והמחירים היו
בשמיים!"
"המחירים היו סבירים!
והתפוחים היו במצב מצוין!"
אלמוג משכה בכתפיה "ליד
הבית המחירים הם חצי מכאן."
"ליד הבית התפוחים קטנים
וקרובים! הכול רקוב שם."
השתררה שתיקה ארוכה בין שני
הצדדים, עד שראשה של דניאל הסתחרר והוא כבר לא היה יכול לנשום בכלל.
"אז עכשיו אנחנו רבים על
ירקות?" שאל בתסכול.
"פירות" היא תיקנה
ואז הוסיפה בעצב "על ירקות רבנו בשבוע שעבר".
מבטיהם נפגשו ואותה השאלה עלתה
ללא מילים – מה עכשיו?
הם הכירו באוניברסיטה לפני
כמעט חמש שנים. שני צעירים, יפים, כישרוניים וחכמים המשיכה ביניהם הייתה מיידית.
בלימודים לתואר הראשון הכול
הלך מושלם והמשיך באופן טבעי לכך שהם עברו לגור ביחד. שניהם לא נתמכו על ידי
ההורים ולכן נאלצו לתמרן בין לימודים לעבודה זמנית וחיו בהתאם, הכול הלך
מושלם.
ואז, דווקא כשהכול התחיל
להסתדר ושניהם סיימו בהצלחה את התואר הראשון, התחילו הריבים.
דניאל השתלב מייד בעבודה
במקצוע שבו למד והתחיל להרוויח. לאלמוג לא הספיק, היא החליטה להמשיך מייד לתואר
שני ומצאה את עצמה נקרעת בין לימודים אינטנסיביים לעבודה זמנית בשיעורים פרטיים.
משהו החל לדעוך בה.
דניאל תמיד רצה לתת לה, גם
כשלא היה לו דבר וכשסופסוף הייתה לו הזדמנות ניסה לנצל אותה ככל שיכל, הוא לא ציפה
להיתקל בהתנגדות.
אולי הייתה זאת אשמתו, הוא ראה
את הרתיעה הקטנה שלה בהתחלה בכל פעם שהעניק לה מתנה יקרה, ניסה לקחת אותה למסעדה
מפוארת או לחופשה יוקרתית. חלק בתוכו האמין שהוא פשוט לא קלה לטעמה – והוא ניסה
שוב.
השיא הגיעה כשהוא ניסה להפתיע
אותה במעבר לדירה חדשה – היא רק עמדה קפואה בכניסה בעיניים פעורות לרווחה, היא לא
הייתה שמחה.
"בכלל לא שאלת
אותי." היא לחשה, סורקת את החדרים המרווחים.
"זאת הייתה הפתעה"
הוא ניסה להסביר "אנחנו יכולים להרשות לעצמנו".
"אתה יכול – אתה! לא
אני!"
משם התפשטו הוויכוחים שלהם כמו
אש בשדה קוצים לכל תחום אפשרי, וככל שהנושא של הוויכוח נעשה שטותי יותר כך דניאל
נעשה מודאג יותר.
"זאת תקופה קשה
בשבילי" היא אמרה שוב ושוב "אני רוצה להתמודד אתה לבד. אני לא צריכה את
כל זה!" ואיכשהו באוזניו זה הדהד כמו 'אני לא צריה אותך. אני לא רוצה אותך'.
"אתה רוצה שניפרד?"
אלמוג זקפה את ראשה, פניה חסרות הבעה.
דניאל פרש את ידיו לצדדים
וניסה לומר משו הגיוני "אני אוהב אותך" הוא לחש.
אלמוג ניערה את ראשה "זה
לא מה ששאלתי".
"נעשה מה שאת רוצה, איך
שאת רוצה, אפשר גם לא לקנות כלום היום." הוא כמעט התחנן " בואי, בואי רק
נחזור הביתה".
היא הנידה בראשה לחיוב אך
עיניה היו רחוקות, נראה כאילו היא עדיין לא קיבלה את התשובה לשאלתה.
"זה שטויות" הוא
המשיך מנסה להרגיע את עצמו יותר מאשר אותה "זה טבעי בכל מערכת יחסים וזאת
תקופה קשה. רק עוד תקופה קשה, ברור שאנחנו הולכים לעבור את זה."
הוא הניח יד על מותניה והיא
נצמדה אליו.
"בוא" היא לחשה
"נלך הביתה".
והם פסעו משם חבוקים לכיוון
ביתם.
שנה וחצי עברו מאז, דניאל צעד
שוב באותו רחוב, הפעם לבדו והזיכרונות הציפו את ראשו בעוצמה של סופת גשמים שתרטיב
אותך לא משנה כמה תנסה להתגונן מפניה.
כשהוא חלף בצדו השני של הרחוב
מול חנות הירקות הוא קפא על מקומו המום מכדי לזוז. שם, ממש באותו מקום בו הייתה
אז, ניצבה אלמוג רוכנת מעל ערימת תפוחים ובוכנת אותם בקפידה, שיערה הקצר מתפרע
ברוח. כבר מהמקום בו עמד התפוחים לא נראו לו טובים במיוחד – הם היו קטנים מדי
וצבעם לא היה בצבע האדום העז, המפתה.
אבל פניה של אלמוג לא התעוותו
הפעם, להפך חיוך קטן עלה על שפתיה והיא בחנה את התפוח כמעט באהבה.גבר התקרב מאחוריה
גבותיו מכווצות ועל פניו הבעה ניכרת של חוסר שביעות רצון.
הוא שמע עליו כמובן, בשנה
שעברה מאז פרידתם ניסה להתעדכן במצבה ככל שיכל.
הוא ידע שהיא סיימה את לימודיה
בהצטיינות ושמצבה הכלכלי הוקל בזכות השעות הרבות בהם עבדה. היא גם המשיכה ללימודי
דוקטוראט, שם הכירה את ירון. אך למרות שתיחקר כל אדם שהכיר אותו לא שמע מהם ולו
דבר חיובי אחד עליו. ירון הצטייר לדבריהם כאדם נפוח ומלא חשיבות עצמית ודניאל לא
יכל לתארו במילים אחרות כשראה מעבר לרחוב את מבטו המתנשא.
הוא לא התאים לה, אבל היה לה
נוח יותר להיות אתו. כמו שיערה הקצר שחסך ממנה זמן רב של טיפוח למרות שהלם אותה
פחות מהשיער הארוך.
הוא צפה באלמוג מעבר לרחוב
מושיטה לירון את התפוח בו אחזה אך הוא רק ניער את ראשו בסירוב והטה את מבטו לכיוון
השלט המורה על המחיר. היא נאנחה, אולם פניה הביעו הסכמה, ידה שמטה את התפוח ושניהם
עזבו את החנות מבלי לקנות דבר.
מבלי משים התכווצו ידיו של
דניאל לאגרופים. הוא אהב אותה, באמת אהב, את כל העולם היה מוכן לתת לה אם רק היה
יכול, אם היא רק הייתה מוכנה לקבל.
והוא, הוא לא היה מוכן לתת לה תפוח!
תפוח!
כל הזכויות שמורות
