חירות

השמש נעימה, חמימה. המים צלולים, זכים. השמים כחולים, בהירים. היום נפלא.

הספינה משיטת לה בנינוחות, אין לאן למהר, זה רק אני השמים והים. אני חפץ לצאת עמוק יותר, ואני עושה זאת, מטה את ההגה, והספינה פונה עם תנועת ידי. והמנוע קוצף, שוצף מאחורי, ואני מחייך, נזכר ביום שלפני, חברים הם חברים. נפרדנו אתמול, כל אחד לקח סירה, ועכשיו הם כמוני, משייטים להם אי-שם במרחב.

אני כבר לא רואה את החוף, רק גלים מתנפצים ושמים כחולים, ואיוושה דקה נעימה של הרוח, וריח הים המלוח ובגד הכותנה הקליל שלגופי, וחופש.

אני לוקח נשימה עמוקה, נושם את השיחרור מהחברה, נושם את החופש מהבנוי, מהמוגדר, מהקבוע, מהמצופה, נושם את החרות של הלבד, וחורט אותה בנפשי.

אני נוטש את ההגה, מאפשר לגלים ולרוח לשאת אותי, אני זורם, כמו הים, מתמזג עם הנוף, לא נלחם, מאפשר.

ואני עומד בקצה הסיפון ופורש את ידי לצדדים ועוצם את עיני ושומע את איוושת הגלים והקצף, ואת המנוע המטרטר מאחורי ואת חזי העולה ויורד עם כל שאיפה של חמצן מהול במלח ים, ואת הנתזים הזעירים של מים שמרטיבים את זרועותי, ואת שערי המתבדר על מצחי, חש, חי, נושם, חופשי

 אשמח לדעת מה הקטע עשה לך בתור קורא. תודה :).