שושן צחור- נירה לוי חכים
הוא היה בשנות השלושים המאוחרות של חייו, צוואר גבוה ומכוער,שערו השחור צמח בזוית אל תוך מצחו החרוש קמטים, פניו נטולות זקן, זועפות ומגושמות הציגו אף כלבי,עצמות לחיו גסות, ושפתיו הבולטות נראו כאילו ומדבר משפטים בכבדות , באי רצון וזעם.
היו אלה פנים גולמניות ואף על פי כן חיוורות,כשפנה אל דנה הוא דיבר בקול פראי וגבוהה יתר על המידה, אשר עם זאת היה רטט בתוכו, היד שאחזה את העציץ הייתה רחבה ואדומה, הוא היה מיזוג מחריד של ברוטאליות וחולשה.
"העציץ מת?" שאלה דנה
הוא הנהן בזלזול אפילו לא טרח לענות.
הוא כאילו ונעץ חרב בליבה , היא החלה בוכה,הדמעות זלגו,וליבה נתמלא צער.
מאז שהיו ילדים חונכו דנה ודניאל להרגיש כי פגיעה בטבע כמוה כפגיעה בדבר הכי חשוב ומעודן בחיים –אהבה.
הם גדלו במושב בגליל, כילדי טבע ואהבתם לטבע הייתה טוטאלית, הם חשו אהבה ואושר מציפים אותם כשהתמזגו בנופים הירוקים שטבלו בהרים. הם היו תאומים זהים, ודנה הייתה הקטנה, היא נולדה דקה אחרי דניאל.
דנה הייתה קטנת קומה, עינה הכחולות תמיד מחייכות, פיה בצורת לב וגומה בלחייה שהופיעה בתדירות כשחייכה, תלתלים זהובים עיטרו את פניה, כולה אומרת חינניות כובשת, היא הייתה כמו הבטחה לאושר, מקור להתלהבות, תמריץ ועידוד לחיים עצמם, היא הייתה קורנת לכול עבר ושבתה כול לב,
דניאל היה 'הבחור הטוב' המושלם איש לא יכול לכעוס עליו, נוח מזג, ונוח לבריות,
הוא מייד נתחבב על כול חבריו, ותמיד היה עם דנה, "דאבל ד " כינו אותם.
הוא היה נאה מראה, ותמיר קומה, בעל תווי פנים רכים, עיניים חומות, ושפתיים מתקמרות בעדינות, כשהיו מטילים ברחוב היה חובש כובע שחור מוסט לאחור על תלתלי הבלונד כמו שערותיה של דנה, כולם היו נועצים בהם מבטים , והוא היה מחזיר מבט סקרן לסביבה, אך המחלה הארורה תקפה אותו, זה הרחיק לכת עד שלא יכול היה לאכול, הוא לא יצא מביתו ודנה סעדה אותו, מתחת עיניו היו כתמים כהים ועמוקים,.
באותו הערב הוא ישב עם דנה ,בפינת ההסחה שמרוהטת באינטימיות ,המנורה תלויה מן התקרה, מילאה את החדר באור דמדומים כחלחל.
"טוב" אמר דניאל בפנים קודרות . הכתמים שמתחת עיניו העמיקו ביתר שאת חשבה דנה, הוא נראה אומלל, בשנה האחרונה כול אימתי שדנה התבוננה בו הייתה נחרדת,
ואז הייתה בוכה בהסתר, הפעם בכתה בפניו.
"היי אמר זה לא יכול להמשך כך,משהו חייב לקרות, אני ינסה את הטיפול החדשני
בגרמניה, הכול יסתדר,את תראי ,אני אחזור ".
"רק בקשה קטנה לי אליך אחותי"
"כול שתבקש" מייד הוסיפה.
בידיו הרוטטת הוא נתן בידה את עציץ השושן הצחור,שאותו טיפח ,אהב,
"רק את תשמרי עליו,כאילו הוא אני"
הוא חש כאב חם ורוגש, למראה הכאב הנסוך על פניה המתוקות של אחותו,
בהביטו בענייה הדומעות, נכמרו בקרבו רחמים עמוקים עליה,
הוא נזכר בשנה החולפת,בטיפול המסור שלה, וכמה קשה לה..
היא השפילה מבט שותק אל חיקה, הוא ניגש אליה ובעודו מתיישב לקח את ידיה
שצבען לבן עמום, הן היו קרות ולחות ונישק ברוך ,בעוד דמעות לוהטות גואות ממעמקי חזהו ונקוות בעיניו, ובקול רוטט חזר ואמר:
"תראי אני אחזור"
היא שמטה את ראשה עמוק לחזהו וליבה נאבק בחרדות חרישית, ובקול מקונן ברגשי כאב נואשים, ובגרון משתנק הוסיפה ,
"אני לא מסוגלת לראות אותך בוכה וסובל, אינני יכולה לשאת זאת , אתה חייב להבריא, אין לי אף אחד מלבדך.."
היא הרימה את ראשה עד שיכלה להביט בעיניו עמוק, עמוק,
אל תוך הנפש שלו ,שלה ובאותו מבט ללא מילים לומר לו כמה אוהבת היא אותו.
"מה את מייללת על עציץ דפוק" החזיר אותה למציאות בעלה הבוטה
שפנה לדנה , 'קנינו'.
פניה התמלאו צער,עיינה הכחולות כבר לא חייכו כתמיד,הגומה בלחייה שקעה לקמט בפניה,ותלתליה הזהובים נרטבו מזרם דמעותיה.
היא חשה אבודה,דבריו עטפו חושיה בערפול,משכו אותה תהומה לממלכת עמקים,למקום שלא חשבה שתגיע,
"הכול זיוף אחד גדול "סיננה
היא טמנה את פנייה בכפות ידיה, עינה הצטעפו, בעציץ הנבול,העציץ שסימל עבורה את האהבה והאושר, את דניאל .
אינני רואה דבר...חשבה דנה,
"כל מה שהיה –כלא היה " הוסיפה באנחה,
ענייה שקעו במחשבות, היא לא ראתה דבר, ולא שמעה דבר, ידיה שלובות , שלווה אינה מוצאת, היא ראתה בלא עיניים, היא זעקה בלא פה, בקשת עזרה.
יואל הפנה את ראשו אליה ונעץ מבט נדהם.
"מה את עצובה? למה את מגזימה? בסה"כ עציץ מזוין " קבע בנחרצות , הוא צלל למערבולת של הגיון מנסה להבין את פשר בכייה בענייה הכבויות.
היא ישבה קפואה, מחרישה, בוכייה ללא הפסק, היא בכתה כחיה פצועה, היא הבינה שאין שמץ של אהבה מימים עברו, היא קלטה את קול חרחור אהבתם הגוועת ,
הטלפון צלצל ועימו הגיעה הבשורה המרה אחיה ,חלק ממנה,הנפש התאומה שלה
לא שרד..
כול הזכויות שמורות!!!
