מזריחת השמש

מזריחת השמש מתעורר אני לבד,

לא רע לא חבר – אין פה אף אחד.

מנה בשלה מונחת פה, על שולחני

ואין פה אף אחד,

אף אחד שיאכל אותה איתי.

השמיים נדלקו, השמש כבר יוקדת,

במקום בו אני נמצא, רוח נעימה עוברת.

אני לא סובל מחוסר מעש,

עיסוקי מעניינים –

הציפורים לי לחברה

והטווסים לעמיתים.

האם זה לא מה שרציתי?

חופש מוחלט ויחידות,

האנשים שמסביבי זרים לי,

אין מנוס מהבדידות!

יורד הערב כמו שליח, שמבשר על תום.

אני בוהה בו, במרגיע

וחושב על מעשי היום.

החופש שקיים פה מרעיד את כלי נפשי.

חברי רחוקים מאד