חלק שלישי [לא גמור]

לפני כמה שעות ירדה החשיכה והיער כמו כוסה בשמיכת חושך עבה ולחה. הטל כבר החל להצטבר בקצות העלים וטפטף חרש על האדמה מתחתיו. היער היה מקום צפוף מרוב עצים וצמחייה שגדלה בו. מלבד זאת, היה יער הטל המקום היפה ביותר בטופֶליאָן.

     אילו הסתכלת על היער ממרגלות ההר שעליו הוא נמצא, לא היית רואה דבר. היער היה מוגן בעזרת דיסאפינֶזיו – כישוף היעלמות אשר גבולותיו היו מעין טבעת בלתי נראית. ברגע שנכנסת לטבעת זו, בין שהיית מודע לכך ובין אם לאו, היית יכול לראות את שהכישוף הסתיר. טבעת ההיעלמות של יער הטל הייתה ממוקמת בחצי הדרך אל היער, באמצע שיפוע ההר.

     מכל מקום, באותה עת היה יער הטל רגוע ודומם, למעט קולות הצרצרים שנשמעו פה ושם. אלארקים, נימפות, שומרי יער ויצורי לילה למיניהם כבר החלו לצאת מהמאורות, המערות, המחילות התת-קרקעיות ושפע מקומות המסתור. ריח הצמחייה עמד באוויר הצונן.

פסיעות חרישיות, מהוססות אשר שברו בדרכן זרדים ועלים יבשים הפרו את הדממה.

לבסוף הוא הגיח מן החשיכה אל קרחת היער והניח את תרמילו על הארץ בחבטה עמומה. לאחר שהתיישב על העשב הלח, חכך בדעתו אם להדליק מדורה, אך באזור צפוף בצמחייה כמו כאן זה יהיה מעשה מאד מסוכן. הוא זחל מתחת לענפיו של עץ עצום ממדים שנשקו לקרקע, הוציא מתרמילו שקיק מלא אדמה ואימץ  אותו אל גופו. ונרדם.

מספר שעות נוספות לאחר מכן, שוב הופרע השקט ביער הטל, אך הפעם על-ידי פסיעות נמרצות ולחוצות. יצור מכוער למראה תחב את ראשו מבין הענפים והביט באיש יפה התואר שישן בשלווה. גופו של היצור המכוער היה דביק ושחור מזיעה ולכלוך. עיניו הבולטות התרוצצו לכל עבר בעצבנות ושפתיו נראו תמיד כמחייכות חיוך עקום. על רגלו היה צמיד שמשך מייד את תשומת הלב כיוון שכל-כך לא התאים לשאר המראה של היצור. זה היה צמיד שחור מעוטר בפס ירוק. אותיות 'ע.ו' ירוקות היו כתובות עליו.

הוא עיקם את אפו בגועל וירק לכיוון האיש. במקום אליו ירק החל להיווצר חוט אור דק שהתארך כלפי מעלה ונע לכיוון האיש. חוט האור הקיף והסתחרר סביבו ולבסוף נראה כאילו נספג בגופו, ונעלם. היצור המכוער ליקק את שפתיו בשביעות רצון ונחלץ מבין הענפים. הוא התחיל לרוץ מהר ככל שרגליו הקצרות יכלו לשאת והביט בדאגה אל השמיים, אל השמש העולה. עם אור השחר הראשון הגיע למרגלות ההר והתקרב אל כרכרה שחורה שחיכתה לו, רתומה לשישה סוסים שחורים. הוא דפק על דלת הכרכרה וזאת נפתחה בחבטה שכמעט העיפה אותו ממקומו. יד נשלחה מתוך הכרכרה, תפסה את היצור בידו ומשכה אותו פנימה. היצור התפתל מכאבים עזים בכל גופו שכן לא יכל לסבול אור שמש. הוא שכב מתנשף מול אדונו, עורבאקר וולת'.

"דהר!" קרא עורבאקר אל נהג הכרכרה. הנהג היכה את הסוסים במושכות ואלה השמיעו נהמה ופרצו בדהרה.

"דבר. היכן הוא? עשית מה שביקשתי ממך?" אמר עורבאקר.

"כן אדוני. הכל עבד כמתוכנן. מסאתי אותו שרוע מתחת לעס, ישן כתינוק" גיחך היצור בלגלוג, "וודאי יום קשה עבר עליו. לא הערתי אותו, אתה יודע. רק עשיתי את מה שאמרת. זה היה כל-כך יפה אדוני, כל-כך כל-כך יפה. הכישוף פעל בסורה נהדרת, פשוט נהדרת. הוא התמזג עם גופו באופן יוסא מן הכלל. אתה תוכל לעקוב אחריו בלי בעיה, בכל זמן שתירסה" היצור המשיך לדבר ולפטפט בלי הפסקה, אך מחשבותיו של עורבאקר כבר נדדו למקום אחר. מצויין, נראה אותו בורח ממני הפעם. פעם אחת טעיתי, וזה לא יחזור שנית. טיפש, כעס על עצמו, איך אפשרת לו לחמוק. האיש הזה השפיל אותך, שם אותך ללעג. הוא חטא פעמיים. אין לו זכות קיום בעולם הזה, לפחות לא כשאני נמצא כאן.

הוא הרים את מבטו אל היצור מולו שדיבר בשטף בלתי פוסק.

"שתוק, טרק! איני מסוגל לשמוע את עצמי חושב. שב בשקט ואני אשקול את האפשרות לאפשר לך לטייל מעט הלילה. על עבודה טובה מגיע גמול". עיניו של היצור נצצו מעונג וסיפוק עצמי.

    הכרכרה נכנסה אל עמק וולת' והחלה לעשות את דרכה אל עבר הטירה. עמק וולת' היה עמק רחב ידיים שהשתרע על פני עשרות דונמים. במרכז העמק ניצבה טירת האחים וולת'. זו הייתה טירה מאיימת ביותר, מעין כתם שחור אשר קורע את השלווה וההרמוניה שיצר הטבע מסביב.

עננים הסתירו את ראש המגדל הגבוה ביותר בטירה. צריחים וחלונות מסורגים היו פזורים על קירות האבן השחורים. מסביב לטירה נחפרה תהום. האמונה הייתה שהתהום עמוקה עד כדי כך שהיא מגיעה עד לעולם התחתון, ומכאן שמה – "תהום העולם התחתון". הדרך היחידה לעבור את התהום הייתה על גבו של סוס שחור, שהיו זן נדיר ונכחד ביותר של סוסים. מאה וחמישים הסוסים היחידים שקיימים, היו בבעלותו של עורבאקר. מה שמיוחד בסוסים האלו היה העובדה שהם תמיד שמרו על מספרם. לא ניתן היה להרוג לחלוטין סוס שחור, או להרביע אותם למספר הגדול ממאה חמישים. ברגע שנהרג סוס, מייד היה נולד סייח חדש מתוך העפר של המת. הדרך היחידה להתגבר על הסוסים, היה להרוג את כולם בבת אחת.

    "החזיקו חזק, אנחנו עומדים להמריא!" נשמעה קריאת הנהג. מייד לאחר מכן הכרכרה היטלטלה בחוזקה מספר שניות בין שמיים וארץ, ואז נשמעו פרסות הסוסים אשר דרכו שוב על קרקע מוצקה. אחריהם ניצבה גם הכרכרה בפתח הטירה, בצד השני של התהום. הדלת נפתחה ועורבאקר ירד אל הארץ בצעדים מתנשאים. הוא זרק מטבע נחושת אל עבר הנהג וזה קד קידה עמוקה ונרגשת ופנה למגוריו.

"טרק, הבא את הסוסים לאורוות והברש אותם. אני הולך לחדרי, אל תפריע לי ואל תכניס אלי אף אחד. מובן?"

טרק הנהן נמרצות, "כמובן אדוני, כמובן. כרסונך. כבקשתך. סמוך עליי, אדו..."
"לך!" פקד עורבאקר בקול נוקשה. טרק התכווץ מעט במקומו והחל להתעסק במהירות עם רתמות הסוסים. עורבאקר עקב אחריו בעיניו ואז פנה לעבר הטירה.