בין אהבה להיגיון

אתה רחוק ואתה קרוב

ברגע ההבנה משתנה אצלי

ואני יודעת זה שלי.

כבר מזמן ידעתי שאני זקוקה ליותר

וחיפשתי בך או באחר את המילוי

ותמיד נפלתי למקום של ביקורתיות.

אתה לא שם ולא כאן

לא אומר ולא נותן

ואני שכל מילה שלך שלא נאמרת

מכאיבה לי ומביאה את הסוף

פתאום רוצה ללכת.

אני לא יודע , אתה אומר

פעם ידעת היום הבלבול השתלט

אני זאת שלא יודעת, חושבת

אבל עכשיו גם לך מותר לוותר.

זה כואב

זה מצית בי את התחושות של הבדידות

של האהבה וההיגיון שלא מתחברים יחד

של רגש חזק עם הבנה שיש משהו אחר שמחכה

ובכל זאת לא יכולה לתת לך ללכת

כשהלב עדיין אוהב.

ואיך בוחרים בין אהבה לבין הבנה

בין נכון למרגיש

כשזה לא הולך ביחד

כשהלב כואב ובכל זאת לא יכול להתחייב

אני שותקת

נותנת לזמן לעשות את שלו

נותנת למציאות לבחור