לא לימדו אותו לשתוק..

זה קירזול

אין לי מילים לתאר את הברוטאליות

שבה הוא קרע ממני את חלומותיי

את תקוותי לחיות בשקט יחסי.

לא לימדו אותו לשתוק,

כשאחר רוקם את חייו.

לא בחרתי לסטור לו

גם לא לקלל

אלא,

סתם לעמוד בפינה וללגלג

על אדם קטן

שאוהב ללעוג לגדול ממנו.

ואם ניגשתי אליו בסוף וחיבקתי את פניו

זה לא היה משום שריחמתי בכל  ליבי

שנפצע ברגע ודימם לאיטו

וגם לא משום שגמרתי לספור את הפעמים

שאחרים גזלו ממני את התקוות.

זה היה

רק משום שהחמלה נתנה בו את אותותיו.

שפתיו רעדו לרגע קטן

אבל הרגע היה מספיק גדול, עבורי

כדי לחשב את הזמן

שיגש אלי , ישפיל מבטו

יכופף את ברכיו