הלב הוא בגודל אגרוף

הדירה הייתה גבוהה - מרחק שלושים וחמישה קילומטרים מן האדמה. מעולם לא חזיתי בשיש בתוכה, אלא שתמיד דמיינתי איך המעלית עולה, ובקומה האחרונה (בה מצויה הדירה) – יישמע צליל הנקישה. התריסים שעל דלתה יוותרו סגורים כביום חנוכתה, ואני אעמוד ואביט בתקרה. דממה.

החיזיון נקטע, משום שנזכרתי באותה נוקשות שאבדה. זה שבועות שמבכה על אובדנה, על אף שאינני מאשים את הרופאה ואת הגלולות שסיפקה. הורתה – "לבלוע פעמיים ביממה ללא מים לשתייה", הוסיפה בלחישה – "לא תישמע – עשויה התרופה להזיק לרקמה הגבוהה, תחתיה ישנה הבליטה".

הצמא אחז בי כבאישה שבעלה מַכָּה והיא הרה. מלטפת את בטנה, ומפצירה בעוברה, אלא שהוא מסרב לסור למרותה, ולהורות את הפקודה שיש למסור למפקדה – מוחה של האישה – הפלה היא מצווה. ידיה נעשות רפות במהרה. מוחי שלי דוחה את הפקודה, ומושאו של הצמא, הולך ובא – אני בובה.

נדמה היה כי רופאה היא אישה בעלת תבונה. סיבה ותוצאה – ההיענות לבקשה, רקמה שלמה על אף האזהרה, וכל זאת בגין מילוי הוראתה של המטפלת הדגולה. לולא היא – וודאי מרבה הייתי בשתייה, ואותה רקמה שמיקומה תעלומה – נושרת מעצמה, ומביאה עמה כמות גדולה של אומללות ושל בדידות. "מן הראוי", היו אומרים, "להסתירה".

שעה לאחר שניטלה הכמוסה האחרונה – נשכבתי במיטה, המצעים מונחים היו על הרצפה, ותנוחתי היא ישרה. האריחים נקיים מבשבת שעברה, ואני התכוננתי לארוחה – מחליף בגדים אל מול מראה. האישה השמה מבטחה ביהוה – מציצה – פונה אל הקב"ה – תוכן התפילה:

"עשה שבני ובנותיי לא יידמו לאותו פלוני העוטה שחורים וזולל מן הפחים. עשה שלא יעטרו את פניהם זיפים סמיכים. עשה שיהיו יפים".

אל עליון! לו רק ראתה את פלג גופי העליון-עירום. לו היה בכוחי להתהלך ולדרוש על אפי המכוסה והיפה, בטני השטוחה המעוטרת בשכבה דלילה, החזה והפטמה. מונה הייתי הבנים ששכבו, תוך פסילת הבנות שחשקו, והאישה מצידה, ממירה את תוכן התפילה, מונעת התממשותה של נבואה, בדבר דחייה מן החברה – לולדים לולדות – פרי בטנה.

המנה שהוגשה, טעימה הייתה על אף צמחונותה. בהיתי בצלחת הריקה, עומד על קנקנה – היא אינה יפה. לגמתי מן השתייה הקרה שהוצעה, היא התכופפה, חשתי בהתעוררות מוזרה, אלא שהבליטה שתכופות (הייתה) מופיעה – נאלמה. הסקת מסקנות התבצעה – "התרופה-הרופאה." אך מדוע אין הזכירה את התופעה? ולמה לא חשפה כי אחוז מן הנבדקים שבחנה – ניזוקו כפי שלא צפתה, ולפיכך אסורה היא התרופה, אלא שמנסה היא לשווקה על אף הסיכון הטמון בכמוסה, להעלים את תוצאות המעבדה – להשליכן ישירות אל פח האשפה, בצירוף כרטיסים שרכשה – בעמדת הלוטו הקטנה (לו הייתה מותירה הכרטיסים אצלה, הייתה מגלה כי היא-היא הזוכה).

חשבה: "אני רופאה - דוקטור לטיפול במחלה. אינני תאוותנית בעלמא, ובוחרת אני לשווק את התרופה מתוך הידיעה כי רוך ונעימות הם תכליתה העליונה של כל אישה. הידיעה היא תולדה של חישה במוטות מתכת קשים ובלתי נעימים, והרצייה כי תהיה איזו תמיסה שניתן יהיה למסוך על הנחושת הקרה, ללא קטיעה והחשש כי יעלם צבעה – מרכך נוסף לכל אישה."

אין אני פונה לרופאה בבקשה לתרופה חדשה, ואינני מוקיעה מחמת הבושה. בוחר אני בחיים של שתיקה, ורוצה הייתי כי בחירתה תהיה דומה. לא אחנוק אותה על שעשתה, ואת הכעס אביע באמצעות צלצול למשטרה, מתוך כוונה להתל באישה העונה. "אינני יפה", את מבינה, "ומעולם לא חשקתי בתשוקה או אהבה. רק בפעימות של לב הלוקה במחלה – ולפיכך נטלתי התרופה"