הלוואי שהיית אחרת אני גועשת בתוכי

הלוואי שהיית מקרינה יותר עוצמה

הלוואי שהייתי מביטה בך ורואה כמה הספקת

הלוואי שהפשטות בך הייתה לאור בעיניי

הלוואי שהטוב שבך היה כסמל לחיי

הלוואי שהיית לוקחת את הטוב שבך והופכת אותו

להתגשמות שלך

ובתוכי האהבה אלייך גדולה עד מאוד

ריקה מהערצה

ריקה מתחושה שהייתי רוצה להידמות לך

ריקה משיעורים שאוכל לקחת ממך

אני כועסת

לא עלייך

אלא על עצמי

משום שעיניי  הופכות את הטוב  שבך

לחולשה גדולה

והן מזדהות עם הפעולות שאת בוחרת לפעול

כדי לשמור על עצמך

מהעולם השונה ממך

אבל למה לא נתן לך אלוהים בן אדם ראוי לך בחיים

למה נתן בך אותות נשגבים שלא מומשו

למה הפכה בך הרגישות לנורמלית

לזורמת בין החיים

בתוכי אני יודעת

ומתוודה

הן  הכעס הוא משום שאני כה דומה לך

ולא רוצה לשטוף כמוך

את החיים באחיזה ביש

מבלי ליצור עולם שהוא רק בשבילי

והאהבה אלייך גדולה עד מאוד

מלאה ברצון לשמור,

לגונן עלייך

הכעס שבי עבור  הפסיביות שבך

הוא הכעס שלי על עצמי

המלא ברצון לתת לך

 מה שהעולם עדיין  לא נתן.