הנקודה

פגשתי אותה, את הנקודה, הנקודה הסינגולרית, עושה חלטורות בספרים של רם אורן ועמוס עוז. "מה אני אעשה", היא צחקה מתוך יאוש והניפה את הידיים. "מה אני אעשה?" היא אמרה. "פעם, היה כבוד. היה כבוד. הסתכלתי שאין אף אחד מסביבי, עלה לי רעיון, אתה יודע, מין סטארט אפ כזה. ישר, בום. התפוצצתי. והנה, תראה אותך, אם לא אני, לא היית פה. והנה, תראה את זה..." מצביעה על איזה ג'ינג'י, "מה אתה חושב? סתם הוא ג'ינג'י? זה הכל מאצלי, מאותו בום". הפנים שלא כבר לא משהו, באמת. עם כמה שהיא עשתה הרבה, לא פלא שנותנים לה להיות נקודה באמצע עמוד או משהו. לא כמו שנותנים לנקודות אחרות, יפות יותר, דוגמניות, להיות בסוף. "להיות בסוף זה משהו...", היא אמרה וגירדה בסנטרה, "אתה יודע, לפעמים אני חושבת שצריך זקן בשביל להראות חושב", הוסיפה, "פעם, שעוד הייתי צעירה, הבנתי מהר ששכחו מהקטע הזה של המפץ הגדול וכל מה שעשיתי, אז הלכתי להבחן באודישנים. ואז, אז הייתי צעירה. אתם יודעים, בלונדינית, בלי קמטים... זמנים אחרים. ישר, תפקיד ראשון, הייתי הנקודה שבסימן קריאה בתרגום חדש לספר של טולסטוי. אז טולסטוי היה... אתה יודע, טולסטוי. אבל היום? איפה, איפה אני, ואיפה טולסטוי. הפעם האחרונה שהייתי מתחת לסימן קריאה, זה היה אצל איזה חלטוריסט יהודי אחד, איך קוראים לו, אני אפילו לא זוכרת. נתן לי חמש מאות במזומן והעיף אותי בודדה לרחוב". גירדתי בסנטרי, פתאום גיליתי תחילתו של זקנקן. ניסיתי להראות קצת חושב. וכשאלוהים עבר במדרכה ממול, הוא אפילו לא העיף מבט, החסר בושה הזה, אפילו לא העיף מבט. 

"אשכרה אפילו לא אומר לך שלום, אה?" שאלתי

"עזוב אותך, זה אלוהים זה? תגיד לי, זה אלוהים זה?"