זכרונות וניל ושוקולד

הסיפור הזה מיועד למי מאיתנו שתמיד היה במאבק הזה. אני תמיד נלחמתי את הקרב הזה, וכרגע אני די מפסיד:

הוא היה יכול להרגיש את מגעה העדין אפילו שהיה עדיין רחוק ממנה, מאחורי הדלת ומאחורי מסך הזכוכית. כבר בדרכו אליה עברו בראשו זיכרונות נעימים ומלאי אשמה ממפגשם האחרון.

זה לא היה כל כך מזמן, חשב לעצמו, לפני אולי שבוע. הוא הסמיק לעצמו כשהבין עד כמה היא הפכה להיות חלק בלתי נפרד מחייו. התמכרות של ממש, אבל כזאת שקשה מאוד להיגמל ממנה.

והנה הוא עובר בדלת, חומו הפתאומי של החדר אופף אותו ומשכיח כמעט מיד את אפרוריות היום שבחוץ. ריחות של וניל ושוקולד עמדו באוויר, והוא חש את שארית כוח רצונו עוזב אותו. היא הייתה עבורו הפרס, הגביע הקדוש, האושר שבסוף שבוע עבודה ארוך ומתסכל, נקודת אושר קטנה שאסור שאיש ידע עליה. הם הרי לא יבינו. הם לא ידעו לעולם למה הוא עושה את זה לעצמו כל שבוע. אבל מה הפלא? אף אחד מהם לא עבר מה שהוא עבר. אף אחד מהם לא הבין את הצורך הזה בנחמה.

וכמה דקות אחר כך, אחרי שהסתיים החלק הכלכלי של העסקה, היא כבר לידו ברכבו הקטן, יושבת על המושב שליד הנהג. הנסיעה עד לביתו עברה בשתיקה, כי באמת – מה יש להגיד? הכול היה ברור עוד לפני שהכול התחיל.

הוא לא ניגש אליה מיד – בכל זאת היו לו עדיין מעט גינונים של בן תרבות. קודם ארוחת ערב – סלט, עוף, כוס יין – ורק אז היא. ריחה המשכר היכה בנחיריו שוב, זיכרונות וניל ושוקולד. נוגע בה בשתי אצבעות ומלקק אותן בעדינות, מתענג על טעמה. מוריד שכבה אחר שכבה וכמעט מלטף אותה בין לבין. ואז – המגע הראשון בינה לבין שפתיו. כל רגשות האשמה מכים בו בבת אחת, והוא כמעט מתמוטט מעוצמתם. אבל הוא מכור לה, ולא ישנו את זה כל קבוצות התמיכה וכל הספרים שקרא. וכך הוא יושב, לבד בביתו, רק אדם שמן ועוגת הקרם שלו לבדם בעולם.